קרוא וכתוב

ביום שני עמדה מארי פאטיי-ויליאמס ליד תחנת יוסטון, מוקפת בבני משפחה ובחבריו הרבים של בנה, אנתוני, שנעדר מאז הפיגוע ב-7.7. ככל הנראה, הוא היה על אוטובוס מס' 30 שהתפוצץ בסמוך. באמצע ההמולה, היא פנתה אל העוברים ושבים בדברים אודות בנה. והיא עצרה לא רק את תנועתם אלא גם את לִבּם. היתה זו זעקתה של אם על בנה, על כל הקורבנות באשר הם, שזיקקה את כל הכאב שהצטבר בלבבות מאז יום חמישי. דבריה חדרו לְלב כל מי ששמע אותה והיו לסמל של לונדון הדואבת, של הכאב בכל מקום על חייהם של חפים מפשע שנגדעים באכזריות בלתי מוסברת. את הקינה הזאת רציתי להביא גם לכם. אלו הם דבריה של מארי פאטיי-ויליאמס, שהגיעה ללונדון מניגריה לבקש את בנה.

"זהו אנתוני, אנתוני פאטיי-ויליאמס, בן 26, הוא נעדר ואנחנו חוששים שהוא היה בפיצוץ באוטובוס… ביום חמישי. אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים מעדי ראייה שהוא יצא מהקו הצפוני [של התחתית] ביוסטון. אנחנו יודעים שהוא טילפן למשרדו ב-Amec ב-9:41 מאזורNW1 כדי להגיד שהוא לא יכול להגיע בתחתית אבל ימצא דרך חלופית להגיע לעבודה.

מאז הוא לא היה בקשר עם איש. עכשיו ניו-יורק, עכשיו מדריד, עכשיו לונדון. היה טבח נרחב של אנשים חפים מפשע. היו דמעות אינספור, דמעות של חפים מפשע. היו נהרות של דם, דם של חפים מפשע. מוות בבוקר, אנשים הולכים למצוא את פרנסתם, מוות אחה"צ בכבישים הראשיים וברחובות.

אלו אינם גיבורים. איזו מטרה הם שירתו? לבטח לא את המטרה של אלוהים, לא המטרה של אללה, משום שהאל הכל יכול רק נותן חיים והוא רחום וחנון. כל מי שהוטעה, או מוטעה, להאמין שעל-ידי הריגת בני-אדם חפים מפשע הוא או היא משרת את אלוהים – צריך לחשוב שנית, מפני שזה אינו נכון. טרור איננו הדרך, טרור איננו הדרך. הוא לא מוליד שלום. לא נוכל להביא שלום על-ידי טרור, לעולם לא נוכל להביא שלום על-ידי כך שנהרוג בני-אדם. במשך ההיסטוריה, אותם אנשים ששינו את העולם עשו זאת ללא אלימות, הם (שיכנעו) אנשים במטרה שלהם על-ידי מחאה שקטה. נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מאהטמה גנדי, המשמעת שלהם, ההקרבה העצמית שלהם, השכנוע הפנימי שלהם גרמו לאנשים לפנות אליהם, ללכת בעקבותיהם. איזו השראה יכול לספק טבח חסר טעם? מוות והרס של אנשים צעירים במיטבם, כמו של אנשים מבוגרים וחסרי ישע, לעולם לא יוכלו להיות יסודות לבניית חברה.

בני אנתוני הוא בני הבכור, בני היחיד, ראש משפחתי. בחברה האפריקנית, אנחנו מחזיקים מבנינו. היו לו חלומות ושאיפות ואני, אמו, חייבת להיאבק כדי להגן עליהם. זהו היום החמישי, חמישה ימים אחרי, ואנחנו מחכים לשמוע מה קרה לו ואני, אמו, צריכה לדעת מה קרה לאנתוני. אחיותיו הצעירות צריכות לדעת מה קרה, דודיו ודודותיו צריכים לדעת מה קרה לאנתוני, אביו צריך לדעת מה קרה לאנתוני. מיליונים מחברי בבית בניגריה צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. החברים שלו שמקיפים אותי, שיזמו את כל זה, צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. אני צריכה לדעת, אני רוצה להגן עליו. אני אמו, אני אלחם עד מוות כדי להגן עליו. להגן על ערכיו ולהגן על זכרונו.

דמם של חפים מפשע תמיד יזעק לאל הכל יכול לתיקון. כמה דם צריך להישפך? כמה דמעות נזיל? כמה לבבות של אמהות צריכים להיפצע? לבי פצוע. אני מתפללת שאראה את בני, אנתוני. למה? אני צריכה לדעת, אנתוני צריך לדעת, אנתוני צריך לדעת, וכך גם כל הקורבנות הרבים, החפים מפשע והבלתי מוסברים, הם צריכים לדעת.

הגיע הזמן לעצור ולחשוב. אנחנו לא יכולים לחיות בפחד מפני שאנחנו מוקפים בשנאה. תסתכלו מסביבנו. אנתוני הוא ניגרי, שנולד בלונדון, עבד בלונדון, והוא אזרח העולם. נמצאים כאן היום נוצרים, מוסלמים, יהודים, סיקים, הינדים, כולנו מאוחדים באהבה לאנתוני. שנאה מולידה רק שנאה. הגיע הזמן לעצור את מעגל הקסמים של ההרג. כולנו צריכים להתייצב יחד, למען האנושיות המשותפת שלנו. אני צריכה לדעת מה קרה לאנתוני שלי. הוא אהבת חיי. בני הבכור, בני הבכור, בן 26. הוא אמר לי יום אחד "אמא, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדאוג לך, אני אעשה למענך גדולות ונצורות, אני אדאג לך, את תראי מה אשיג למענך. אני אעשה אותך מאושרת". והוא עשה אותי מאושרת. אני גאה בו, אני עדיין גאה בו אבל אני צריכה לדעת איפה הוא, אני צריכה לדעת מה קרה לו. אני אבלה, אני עצובה, אני כורעת תחת עומס צרותי, אני הרוסה.

הוא לא עשה שום דבר רע לאיש, הוא אהב את כולם כל-כך. אם מה שאני שומעת נכון, אפילו כשהוא יצא מהתחתית הוא כיוון אנשים לאוטובוסים, וידא שהם בסדר. באותו זמן הוא טילפן למשרד כדי להגיד שהוא יאחר. הוא היה אדם רב-משימתי, ניסה להציל אנשים, ניסה להתקשר למשרד שלו, ניסה להגיע לפגישות שלו. מה הוא עשה, אם כן, שמגיע לו דבר כזה? איפה הוא, שמישהו יגיד לי, איפה הוא?".

המקור בתחתית הכתבה כאן.