קרוא וכתוב

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן;
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה
לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.
(מאיר ויזלטיר, "מלים")

יום השואה הבינלאומי, המצוין מאז 2005 ב-27.1 – יום שחרור אושוויץ, תפס אותי לגמרי במקרה עם שני ספרים רלוונטיים. האחד שכנים מאת יאן טומש גרוס, המספר סיפור מעורר חלחלה. במלותיו של גרוס: "יום אחד, ביולי 1941, רצחה מחצית אוכלוסייתה של עיר קטנה במזרח אירופה את חציה האחר – כ-1,600 גברים, נשים וילדים". ובאופן פרטני יותר, פולנים תושבי ידוובנה רצחו את שכניהם היהודים; לאחר שהתעללו בהם באכזריות שקשה לתאר, ריכזו אותם באסם תבואה והעלו אותו באש. מספר הניצולים עמד על שבעה.

רפאל למקין

הספר השני הוא A Problem From Hell מאת סמנתה פאואר, שכותרת המשנה שלו היא "אמריקה ועידן הג'נוסייד", זוכה פרס הפוליצר ופרסים רבים נוספים. עידן הג'נוסייד מתחיל אצלה ברצח-העם הארמני. אבל אז, כמובן, לא קראו לזה כך. מי שנתן לג'נוסייד את שמו הוא רפאל למקין, יהודי פולני שלמד בלשנות באוניברסיטת לבוב והגיע נרעש לפרופסור שלו אחרי שקרא ידיעות על טבח הארמנים, רק כדי לגלות שהריבונות מגינה על מבצעיו מפני מאסר והעמדה לדין. "כיצד יתכן שרצח של אדם אחד הוא פשע, אך אין זה פשע להרוג יותר ממיליון בני-אדם?" תהה. השאלה הזאת היתה תחילתו של מסע ארוך, מסע צלב כמעט, במטרה ליצור את הקטגוריה המשפטית הזאת. למקין עזב את לימודי הבלשנות, היה למשפטן ומתחילת דרכו פעל ללא לאות כדי לנסח דין בינלאומי שיאסור על מה שהוא כינה אז "ברבריות" ו"ונדאליזם". כמו רבים שמע למקין את צ'רצ'יל ב-BBC ב-1941, בתארו את הברבריות הנאצית, אומר כי "אנו ניצבים לנוכח פשע ללא שם". הוא היה נחוש בדעתו לתת לפשע הזה שם. ג'נוסייד היה שמו.
למקין ברח מפולין לליטא, קיבל מקלט בשוודיה ואחר-כך היגר לארה"ב, שם שימש כמשפטן בממשל האמריקני, ולא נתן לאיש מנוחה עד שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה (ב-1946) החלטה המגנה ג'נוסייד כ"שלילת זכות קיומן של קבוצות אנושיות שלמות". החלטה שבסיועו הפכה מאוחר יותר לאמנה למניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-9 בדצמבר 1948, בדיוק יום אחד לפני שאותה עצרת קיבלה את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. "יעברו עשרים שנה עד שארה"ב תאשרר את האמנה, וחמישים שנה יחלפו בטרם תרשיע הקהילה הבינלאומית מישהו בג'נוסייד", כותבת פאואר.

מסע הצלב של למקין התחיל עם הארמנים אבל הסתיים קרוב אליו הרבה יותר. כשעזב את פולין, השיבה משפחתו ריקם את תחנוניו כי תצטרף אליו. בני משפחתו לא רצו לעזוב את מקום מגוריהם באותו חלק של פולין שאז היה כבוש בידי הסובייטים (בדיוק כמו העיירה ידוובנה משכנים), על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שחילק את פולין בינם לבין הנאצים, בטרם אלו הפרו אותו. מכל משפחתו של למקין ניצלו רק אחיו, אשתו ושני בניהם. האמנה היתה בעיני למקין כתובת על מצבתה של אמו.

שמעתי השנה בהרווארד את סמנתה פאואר מרצה על אפשרות תיקונה של מדיניות החוץ האמריקנית. פאואר היתה עיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן ולאחר-מכן שימשה כמנהלת הראשונה של המרכז לזכויות אדם בביה"ס לממשל ע"ש קנדי (שבראשו עמד אז מייקל איגנטייף, היום בפוליטיקה הקנדית). היא לקחה שנת חופשה מהרווארד כדי לעבוד עם הסנטור ברק אובמה. כן, זה שמדברים בו כעת נכבדות (וכבר אז דיברו) כמועמד השחור הראשון לנשיאות. כלומר, אם המפלגה הדמוקרטית תבכר אותו על-פניה של המועמדת האשה הראשונה ותזכה אותו במועמדות מטעמה ולא את הילארי רודהאם קלינטון. אם כך יקרה, יתכן שפאואר תהיה קונדליסה רייס של אובמה.
פאואר מדברת בשכנוע פנימי עמוק על הצורך – על החובה – של ארה"ב להתערב במקרים של הפרת זכויות חמורה ומעשי זוועה. כשישבתי באולם והאזנתי לה, דוברת רהוטה וכאמור מאד מחויבת, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולות האחרים בתכלית שאנחנו שומעים כל הזמן. קולותיהם הרמים של כל אותם אינטלקטואלים ואחרים היוצאים חוצץ נגד כל התערבות של ארה"ב, בלי שום ניסיון להבדיל בין התערבויות שנועדו לקדם אינטרסים בדרכים לא לגיטימיות, לבין התערבויות הומניטריות במטרה לנסות למנוע את הישנותו של רצח-עם.  כשניסה למקין לשכנע את רוזוולט לפעול נגד הנאצים, הוא פעל מתוך האמונה כי מתחולל רצח כפול : אחד על-ידי הנאצים נגד היהודים; השני – על-ידי בעלות הברית, שידעו על מסע ההשמדה של היטלר אך סירבו לתת לו פרסום או לגנותו.  פשעים מחרידים ממשיכים להתבצע. והעולם שוב עומד מנגד. רק שכעת שוב לא עומדת לו ההגנה המפוקפקת כי לא ידע.

איך מתרחש טבח יהודים, ועוד אחרי השואה: שלמה אבינרי על ספרו החדש של גרוס אודות טבח קיילצה ב-1946
רצח עם איננו סוגיה היסטורית. הוא מתרחש כאן ועכשיו. שלמה אבינרי על ספרה של סמנתה פאואר.