כשיגיע אבנר כהן לישראל, קרוב לוודאי שיחכה לו בשדה התעופה צו מעצר. לא, כהן איננו עבריין סמים בינלאומי, או פושע מסוכן. אבל הוא עשה שני דברים שבישראל של היום הם עדיין בלתי נסלחים: הוא פירסם בחו"ל מחקר על מדיניות הגרעין של ישראל, שראה אור באוניברסיטת קולומביה, אשר נפסל לפרסום על-ידי הצנזורה הישראלית, והוא מבקש להעלות לדיון ציבורי בישראל את המדיניות הזו.
את ד"ר אבנר כהן אני מכירה מחילופי אימיילים ברשימת דיוור אקדמית. לפני המון שנים למדתי אצלו שיעור מבוא בפילוסופיה חדשה, באוניברסיטת תל-אביב. אבל כהן כבר די הרבה שנים לא בארץ אלא יושב בהארוורד, ארה"ב, ומסומן כ'אויב המערכת'. לכהן משפחה בארץ, שהוא רוצה לבקר, אבל נרמז לו שעדיף שלא יגיע לישראל. שירותי הביטחון הישראליים מחבבים רמיזות סובטיליות, אתם יודעים.
הכל בגלל ספר. ומכיוון שכהן החליף את התעניינותו בדיוויד יום בהתעניינות במדיניות הגרעין הישראלית. בזמנו, הגיש אבנר כהן מרצונו את הפרק הראשון של ספרו לצנזורה. ראובן פדהצור, שסקר לאחרונה את ספרו במוסף "ספרים" של הארץ, מספר כי כהן קיבל אותו חזרה בצירוף ההערה המשונה והחריגה שהוא לא נקרא. כהן התעקש, החזיר את הטקסט לצנזורה, והתוצאה היתה פסילה של כל החומר. שנת התכתבות עם הצנזור לא הניבה ולו הצבעה אחת על פריט בספר שמהווה סיכון ביטחוני. בעתירה לבג"צ שהגיש כהן, מילא תפקיד חשוב – מאחורי הדלתיים הסגורות – המלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, שמכונה בארץ י. י. הוא מאחרוני אנשי המערכת ששמם אסור לפרסום (אם כי הוא פורסם כבר בחו"ל), לאחר שההוראה האנכרוניסטית הזו הוסרה מעל שמותיהם של ראשי השב"כ והמוסד. לא כולם במערכת הביטחון מסכימים עם עמדותיו של י. לאחרונה התעמת אתו בבית המשפט יעקב פרי, מי שהיה ראש השב"כ, שסבר – בניגוד לעמדתו של י. – כי שום נזק לא ייגרם לביטחון המדינה אם קלינברג הישיש ישוחרר לביתו בתנאים מגבילים. בסופו של דבר, משך כהן את עתירתו ופירסם את הספר ללא אישור הצנזורה.
כהן, חשוב לציין, מסתמך בספרו רק על מקורות גלויים. הוא איננו ואנונו, ככותרת הכתבה שפורסמה במוסף "הארץ" עם צאת ספרו. לא רק שמעולם לא עבד במערכת הביטחון, אלא הוא רואה בספרו מימוש של החופש האקדמי ששמור לו כחוקר. מבחינה משפטית אין זה משנה מהם מקורותיו, אומר משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל ו"מעריב", מכיוון שהחוק הישראלי אוסר לפרסם ידיעות סודיות גם אם הן פורסמו. לצנזורה הישראלית סמכות גורפת; היא חלה לא רק על פרסומים שרואים אור בארץ, אלא גם בחו"ל. להלכה, יכולה הצנזורה להגיש כתב-אישום לא רק נגד אבנר כהן אלא גם נגד המו"ל שהוציא את ספרו, אומר נגבי. אם כי קשה להאמין שהצנזורה הישראלית תסתבך עם הוצאת ספרים יוקרתית כאוניברסיטת קולומביה. ברור, על כל פנים, כי בסמכותה לעצור את כהן עם הגיעו ארצה, ואף לשפוט אותו על עבירת צנזורה. כהן אומר, מצד שני, שלא ברור כיצד למוסד ישראלי כמו הצנזורה יש סמכות שיפוטית שחורגת מגבולותיה של מדינת ישראל, בפרט לגבי חוקר אקדמי שהוא תושב קבע של ארה"ב.
לספרו של כהן, "ישראל והפצצה", יש גם אתר אינטרנט. באתר מציג כהן, בין היתר, מסמכים ששימשו אותו בעבודתו ומאפשר לקוראיו גישה ישירה ונדירה למקורות ראשוניים (חלקם בעברית). לצורך עריכת המחקר עבר כהן על כמיליון מסמכים. הנגישות לחלק מהם התאפשרה הודות לחוק חופש המידע האמריקאי. הפרשה הזו מעלה, שוב, את השאלה עד כמה ניתן לעצור את המידע בעידן המקוון. נגבי סבור שהאינטרנט לא מהווה קייס. כשמדובר באתר פרטי, לא באתר רשמי של מוסד או של כלי תקשורת מוכר, מעמד המידע שמפורסם בו כמוהו ככרוז שמחלקים בככר רבין; אף אחד לא לוקח אחריות על מה שנאמר בו. נגבי גם אינו סבור שהמצב החוקי צריך להשתנות בעקבות זרימת המידע באינטרנט. לא מפני שתפוצתו עדיין איננה המונית אלא משום שהוא פרוץ לכולם, ועל-כן אין בקרה על מה שמתפרסם בו. כשמדובר באתרים שאינם חלק מכלי התקשורת הקונבנציונליים כמו אתר של סוכנות ידיעות, רשת תקשורת או עיתון, אי-אפשר להתייחס לאינטרנט ככלי תקשורת המוני, אומר נגבי, ועל-כן אי אפשר להוציא ממנו את הראיה של ציטוט מידע שכבר פורסם בכלי-תקשורת אחר, שהצנזורה לעתים מתירה.
לא בטוח שנגבי צודק ביחסו לאינטרנט ולשינוי שהוא יגרום לו בכל הקשור לאופן שבו אנו מקבלים ומעבירים מידע, כמו גם להתאמה החוקית שנדרשת כתוצאה מכך. אלי הכהן, איש האינטרנט של רשת ב', סיפר למאזיניו על האתר והגיע עד לצנזור הראשי בטענתו שאי אפשר לאסור על פרסום מידע שכבר מופיע ברשת. הצנזור אישר לו, לבסוף, לפרסם את התכנים שמופיעים באתר עצמו, מאחר והם כבר מפורסמים.
שירותי הביטחון עצמם, כך נראה, לא ממש קונסיסטנטיים בטיפולם בהפרות צנזורה. ספר בשם "ואנונו והפצצה" לא הוגש כלל לצנזורה, ראה אור, נמכר וקיבל פרסום מבלי שהיא תורה לאסוף אותו. עוזי מחניימי, כתב ה"סנדיי טיימס" במזרח-התיכון, שזוכה לביקורת מצד עמיתים מרירים על סקופים שהוא מפרסם בחו"ל תוך עקיפת הצנזורה הישראלית, יוצא ובא לישראל וממנה. יתכן שגם הרמיזות לאבנר כהן לא יתממשו לכדי פעולה, וגם כאן לא יורידו שירותי הביטחון את הכפפות. אך מי במקומו היה לוקח את הסיכון?
אבנר כהן איננו דובר של עמדה אידיאולוגית בנושא הגרעין. ספרו הוא מחקר אקדמי שמציג עובדות קשות, ופורש את ההיסטוריה הפוליטית של מדיניות הגרעין הישראלית משנות החמישים. הניו-יורק טיימס, שקשר לספר שבחים, כתב כי מדובר במחקר המכיל 1,200 הערות שוליים, ועם זאת נקרא כאילו היה רומן. העיתון גם מכיר במשימה הקשה שעמדה בפני אבנר כהן בכתיבת הספר: "כישראלי היה עליו לשבור את קוד השתיקה שאופף את הדיון בנושא הגרעיני במולדתו". אבנר כהן כתב מאמרים רבים בנושא הגרעין טרם פרסום הספר, ולא נדרש להגיש ולו אחד מהם לצנזור הראשי. דומה כי יותר מבעיות צנזורה, מדובר בהחלטה מודעת של הממסד הביטחוני הישראלי להערים כל קושי אפשרי בפני הספר וכותבו, דווקא משום שלא מדובר בעמדה אידיאולוגית ואולי מתוך פחד מ"מדרון חלקלק" שאנו עלולים להתדרדר בו עם פתיחת דיון רציני בנושא מדיניות הגרעין הישראלית. להחלטה הזו מלווה נקמנות אישית שקשה אולי להסביר, אך היא בהחלט איננה חריגה בשיקוליו של הממסד הזה. במובן מסוים, קל לו יותר לקבל ספר על ואנונו ואת הלובי האידיאולוגי שעומד מאחורי ואנונו, ואף לנפנף בו כעלה תאנה לליברליות שלו, לכאורה.
דיון ציבורי, גם בסוגיות רגישות, הוא חלק מהותי ממשטר דמוקרטי ותנאי לקיומו. מדיניות הגרעין של ישראל נוגעת לעתידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ולעצם השאלה אם יהיה לנו עתיד בכלל. כאשר מדיניות בנושא כה קריטי היא כל כולה חסויה, אין בידינו עובדות פשוטות שעל בסיסן ניתן לקבל החלטות. מצב כזה נוח במיוחד למניפולציות שלטוניות. יד על הלב: הייתם רוצים שהפוליטיקאים שלנו, אלו שיושבים בקרית הממשלה, יחליטו בנושאים הרי-גורל לבד לחלוטין? לא רק בלי ביקורת ציבורית, אלא מבלי שהציבור יידע בכלל שהם החליטו ואת תוכן החלטתם? וכאן, פעם נוספת, טוב שיש אינטרנט. אפשר לנסות לעצור את המידע. באופן אישי יש לי השערה: זה לא יעזור.
וואלה! היום, 14.3.1999
קרוא וכתוב 