קרוא וכתוב

בשולי הזוועה שמלווה רצח נוסף של אשה, שמענו כי מזכירי קיבוץ נען אסרו על החברים להתראיין לאמצעי התקשורת. כל מי שגדל בקיבוץ מכיר את האיסור הזה, המלווה סקנדל תקשורתי שמאיים להכפיש את שמו של הקיבוץ, לכאורה. אנשים בוגרים עוברים לדום מתוח ומקבלים כמובן מאליו שבסוף המאה ה-20, וכבר די הרבה זמן אחרי שהמשטר הסובייטי הלך לעולמו, מפעילים עליהם שיטות בולשביקיות שנועדו לחסום ולסנן מידע. פה ושם מישהו מסרב פקודה, אבל הרוב המוחלט מקבל מרות ומפגין משמעת. אז לא, חברים, זה לא הולך כך. המגננה הזאת מיותרת: אנחנו כבר יודעים שרצח קורה במשפחות הכי טובות. העובדה שזה קרה גם בקיבוץ לא הופכת את בני הקיבוץ לגרועים יותר; אבל האופן שבו הם התמודדו עם העובדה הזו – ועוד איך. מפני שלאורך כל הקו, שודר המסר שהחטא הכבד ביותר של חבר קיבוץ הוא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הצעד הראשון בדרך להבראה המוסרית יהיה להבין שהמטרה היא להפחית את כמות הכביסה המלוכלכת ולנקות אותה, לא לדחוף אותה לארון כדי שאף אחד לא יראה; באופן זה היא רק מתחילה להסריח יותר. יכול להיות – אני נוטה להאמין שכך הוא – שלא נעשה כל חטא ושבאמת בקיבוץ לא ידעו כלום. אבל ההשתקה הקולקטיווית הזאת רק מעוררת את החשד שכן. ואם היתה כאן הזנחה פושעת, למה להוסיף לה את חטא הטיוח?

ויש עוד משהו. אופן הכיסוי של מעשי האלימות שמתרחשים בקיבוץ, כל עוד הם לא פורצים – בנחלים של דם – לתודעה הציבורית, מעורר קבס; אבל הוא גם פועל כנגד הקיבוץ עצמו ונגד המטרה שבשמה כביכול הוא פועל: הגנה על החברים. אלימות לא מטופלת, לא נעלמת. הגיע הזמן שהקיבוצים יזנחו את הגישה המעוותת לסגור עניינים "בתוך המשפחה". אם הם יבינו שבמדינת חוק יש רשויות המופקדות על אכיפת הסדר, אולי יהיו קצת פחות קורבנות.

וואלה! היום, 26.10.1999