מראותיהם של סדרי האבטחה הקפדניים, חסרי התקדים, שננקטו בבית המשפט המחוזי בירושלים לקראת מתן הכרעת הדין במשפט דרעי, משקפים יותר מכל את מצבו הרעוע של שלטון החוק במדינת ישראל. כששופטים מסתובבים עם מאבטחים צמודים, וצלפים ממוקמים על גג בית המשפט העליון בגלל הפגנת המונים; כשאנשי ש"ס מאיימים בגל התפרעויות שישטוף את הארץ במקרה של הרשעה, שלעומתו יחווירו מאורעות ואדי סאליב, נראה כי יותר משהחוק שולט במדינת ישראל, שולטת בה המאפיה. ברוכים הבאים לסיציליה.
פרשת דרעי נמשכת כבר מספיק שנים (החקירה התחילה ב-1990) כדי לספק לנו פרספקטיווה אודות השינוי שחל בחברה הישראלית וביחסה לשלטון החוק. ערב מתן הכרעת הדין, המראה עגום. שלטון החוק פירושו לא רק כי האזרח כפוף לחוק, אלא כי הרשויות והמוסדות השלטוניים עצמם כפופים לחוק. ומה שמכונה "מבחן בוזגלו" בא להבטיח כי האיש הקטן מן הרחוב יקבל בבית המשפט בדיוק את אותו היחס שמקבל נשוא הפנים ורם המעלה.
דרעי, כפי שהיטיב לנסח אמנון אברמוביץ', הוא המקרה הראשון של עינוי דין בו מענה הנאשם את המערכת, ולא היא אותו. פרשת דרעי היא מדאיגה מכל היבט שבוחרים להסתכל עליו; העובדה שהוא פסק לשמש כשר רק לאחר עתירה לבג"צ מתחרה עם הניסיון להציג את משפטו כקונספירציה אשכנזית, ואותו כנרדף בשל מוצאו.
אך מנקודת מבטו של שלטון החוק, מה שצריך להדאיג אותנו יותר מכל היא השפעתו הנמשכת של דרעי, כל אותה תקופה, על המערכת השלטונית שלנו. השפעתו על מקבלי ההחלטות מן הדרג הבכיר ביותר לא רק פחתה, אלא במובנים רבים אף גברה. דרעי הוא כיום מהמקורבים ביותר לבנימין נתניהו, שכשלעצמו לא צריך יותר מדי עידוד כדי לשדר נורמות המקעקעות את שלטון החוק. הגיבוי שהוא נותן למזכירתו, רוחמה אברהם, שעוסקת בפעילות פוליטית בניגוד להוראות התקשי"ר ותוך צפצוף על אזהרתו של נציב שירות המדינה, הוא רק דוגמה פעוטה.
"נורמות דרעי" שהשתלטו על החברה הישראלית בשנים האחרונות, פירושן שחיקה מתמדת באופן בו אנו תופסים מינהל תקין; פירושן טשטוש הקווים המבחינים בין עבירות לבין "מעידות" נסלחות או תחומים "אפורים"; פירושן הפרדה מוחלטת, מקיוואליסטית, בין מוסר לפוליטיקה; פירושן שאם יורשע דרעי בפחות משוחד, או אם יוכח כי לא לקח מן הקופה הציבורית לכיסו הפרטי אלא לעמותות מקורבות למפלגתו, הוא יוצג כגיבור וכמודל לחיקוי. בפני דרעי, נזכיר, תלויים ועומדים שני כתבי אישום נוספים. אחד בתיק הציבורי של הפרשה, ושני בפרשת בר-און. המשפט הנוכחי שלו יגיע, ככל הנראה, לבית המשפט העליון, ללא קשר להכרעת הדין. בין אם יורשע ובין אם יזוכה, יערער אחד הצדדים לבית המשפט העליון. ואז מה? יקבלו גם שופטי בית המשפט העליון איומים על חייהם ערב הכרעת הדין?
הדמוקרטיה הישראלית היא שבירה. אופייה זה נובע גם מגילה הצעיר של המדינה, וגם מן העובדה שהמסורת הדמוקרטית איננה מושרשת בה. מגמת הסקטוריאליזציה ההולכת וגוברת, מאיימת לפורר את החברה לקבוצות אינטרסים שמלבד לעצמן אינן דואגות לדבר. בניצוחו של ראש-הממשלה, המלבה את שנאת הקבוצות זו לזו, הולכים ונפרמים התפרים הגסים שהחזיקו עד כה את החברה הישראלית כמקשה אחת. מרות המשפט ושלטון החוק הם דבק הכרחי לחברה. השוויון בפני החוק אינו חזות הכל – פעמים רבות מוצאים להם האפליה והקיפוח דרכים עקלקלות שעוקפות אותו. אך הוא תנאי הכרחי לכך שיהיה אפשר לקיים את הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של חירות ושוויון.
פתח נדיר להתייחסותה של מערכת המשפט עצמה לכל המבולקה הזו פתח שופט בית המשפט העליון דב לוין, שדיבר לפני יומיים בערב עיון בלשכת עורכי הדין בירושלים. לוין התייחס להיעדר חוקה כתובה ומפורשת. עד עתה, עלה בידי בית המשפט לקבוע זכויות ולהגן עליהן גם בהיעדרה, תוך שהוא מסתמך על הזכויות המוצהרות בהכרזת העצמאות. הוא יכול היה לעשות זאת מתוקף מעמדו והכבוד שרכשו להחלטותיו. "כיום המציאות היא אחרת" אמר לוין, בלשון המעטה טיפוסית. "אנו עלולים להגיע לרגעים בהם לא יכבדו הלכה של בית המשפט העליון אם אין לה גיבוי ממשי בחוקה כתובה. הכנסת קיבלה את חוקי היסוד כחוקי-על חוקתיים, שאפשר לבטל חוקים המתנגשים בהם אם הם לא עומדים בסעיף ההגבלה. באין הלכה כזו, הכנסת יכולה לקבל חוקים הפוגעים בזכויות".
מותר, לעתים ראוי, למתוח ביקורת על מערכת המשפט. יש מה לומר על עצם מגמת המשפטיזציה שפושה במדינה בשנים האחרונות, שבה – במידה רבה בגלל הלקונה שנוצרה מהיעדר חוקה – ממלא הבג"צ את מפלטם האחרון של שוחרי חברה מתוקנת והוגנת. בין זה לבין הצהרותיהם של ראשי ש"ס כי רבם איננו כפוף למרות החוק (שהחלטתו של היועץ המשפטי מאשרת, לדאבון הלב); בין זה לבין התפרקותה של החברה הישראלית מכל הבחנה בין מותר לאסור, בין ראוי למה שלא ייעשה – המרחק רב. באופן דומה יש להתייחס להצעתו של דן מרגלית בהארץ לחון את דרעי מיידית באם יורשע, בשל ההשלכות החברתיות של הרשעה כזו: "כשמביא ריבוי הפשעים לידי ביטול העונשים, הרי זה סימן לאובדנה של מדינה". את זה אמר ז'אן-ז'א'ק רוסו, מאבות האמנה החברתית. זה היה במאה ה-18.
וואלה! היום, 17.3.1999
קרוא וכתוב 