בשבוע שעבר צוין יובל לאמנות ז'נבה. כמו ההכרזה העולמית לזכויות האדם, גם אמנות אלו גובשו בעקבות מלחמת העולם השנייה, שבה פגיעות בזכויות אדם הפכו לחם חוק. לעומת ההכרזה העולמית, מתמקדות אמנות ז'נבה בדיני המלחמה ומהוות את רובו של מה שמכונה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי" (יחד עם תקנות האג). בתודעה הישראלית קשור המונח "אמנת ז'נבה" בעיקר להגנה על זכויות פצועים ושבויים. זהו, אכן, תוכנן של אמנות ז'נבה הראשונה והשלישית (בהתאמה). פחות ידועות, ולא סתם, הן הוראותיה של אמנת ז'נבה הרביעית, שעניינה הגנה על אזרחים בשטח כבוש.
ישראל איננה מכירה בתחולתה של אמנת ז'נבה הרביעית על השטחים. זאת משום שלטענתה הם אינם "כבושים", באשר לא נכבשו ממדינה ריבונית. עם זאת, הצהיר נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, מאיר שמגר, בשמשו כיועץ המשפטי לממשלה, שישראל מחויבת לקיים את ההוראות ההומניטריות של האמנה. "פליק-פלק" משפטי זה הוא, כמובן, אבסורדי, מכיוון שהוראות אמנות ז'נבה כולן עניינן הומניטרי, כאמור. ישראל איננה מכחישה שעל השטח הכבוש בדרום-לבנון חלה אמנת ז'נבה הרביעית, אך הדבר אינו מפריע לה להפר את הוראותיה גם שם. במשך למעלה מ-30 שנות כיבוש הופרו אין ספור מהוראותיה של אמנת ז'נבה הרביעית – ישראל התנחלה בשטחים שכבשה (ועברה על האיסור ליישב את אוכלוסייתה שם), החזיקה עצירים ואסירים בשטחה הריבוני (ועברה על האיסור להוציא את אוכלוסיית המוגנים מהשטח הכבוש), גירשה פלשתינים (ועברה על האיסור לגרש מוגנים מן השטח הכבוש), הרסה בתים (ועברה על האיסור להשמיד נכסי מקרקעין של המוגנים), ועוד. כלל פעולותיה של ישראל מפירות את ההוראה הבסיסית של אמנת ז'נבה הרביעית, המחייבת שכל פעולה של הכוח הכובש בשטח הכבוש, למעט אלו הנדרשות לצרכי ביטחון חיוניים, תיעשה למען רווחתם של התושבים המוגנים ותוך הגנה על כבודם.
חמור לא פחות, בית המשפט העליון אישר במשך שנים ארוכות אלו פעולות העומדות בניגוד למשפט הבינלאומי. בניגוד לאמנת האג, שהיא חלק מ"המשפט הבינלאומי המנהגי" (מחייב את כל מדינות העולם, בין אם הן חתומות על האמנה הרלוונטית ובין אם לאו), אמנת ז'נבה הרביעית היא חלק מ"המשפט הבינלאומי ההסכמי" (מחייב רק את הצדדים החתומים על האמנות). ישראל, אמנם, חתומה על האמנה, אך הכנסת לא אימצה אותה ועל-כן קבע בג"צ כי היא איננה שפיטה בבתי המשפט המקומיים. מרגע שקבע בג"צ כי האמנה איננה שפיטה בפניו, הוא נמנע מלדון בהוראותיה. למעלה מ-50 שנה לאחר המלחמה שהעם היהודי היה קורבנה הראשי, מסרבת ישראל להכיר בגוף משפטי שעיקר טענתו היא, למעשה, כי גם במלחמה לא הכל מותר. כמה אירוני. כמה עצוב.
וואלה! היום, 15.8.1999
קרוא וכתוב 