"הציבור יודע שיש דברים שהוא לא רוצה לדעת". את משפט המחץ הזה, בסגנון המוכר והלא חביב של עדות מפא"י, השמיע השר שמעון פרס לפני ימים אחדים, לאחר שהותרו לפרסום חלק מהפרוטוקולים ממשפט ואנונו. הציבור, לדעת פרס, הוא עדיין אותו המון ממושמע משנות ה-50, שמוכן, ברובו, לבלוע כל לוקש שמאכילים אותו המנהיגים.
העמדה הזו לא היתה כל-כך מדאיגה אם לא נמצאו לה תומכים מבין העיתונאים דווקא. אלו שאמונים על חשיפת מידע שיש בו עניין ציבורי משתפים פעולה, משום מה, עם המגמה להשתיק כל דיון ציבורי בנושא הגרעין, ולא תמיד עושים מלאכתם נאמנה גם כשמדובר בנושאים אחרים. לפני כשבועיים השתתפתי ביום עיון בנושא חוק חופש המידע. החוק נכנס לתוקפו ביולי האחרון, ולמרות שיש בו עדיין לא מעט ליקויים הדורשים תיקון, הוא פותח עידן חדש ביחסי הציבור והממשל. קשה לראות, בעיני רוחנו, המוני אזרחים שצובאים על דלתות בתי המשפט כאשר בקשתם לקבל מידע תסורב. לעומת זאת, החוק רק ממתין שיעשו בו שימוש שני ציבורים עיקריים: הארגונים הלא-ממשלתיים והעיתונאים. אבל אף עיתונאי, משום מה, לא הגיע לשמוע על הכלים שמעמיד לרשותו החוק למילוי תפקידו. ליום עיון קודם בנושא דווקא הגיע עיתונאי, ולא מן הזוטרים. למעשה, מדובר בעיתונאי שממלא תפקיד בכיר בכלי תקשורת ממלכתי. אבל הוא בחר להציג דווקא את העמדה שהיינו מצפים כי הממשלה תציג, וטען כי החוק מסכן את יכולת תפקודן של הרשויות.
לממשלה, מצדה, יש עניין שלא לפרסם את קיומו של החוק; הוא עלול לעלות לה הרבה כסף אם האזרחים יממשו זכאויות שכיום הם אינם מודעים לקיומן. אבל כשמי שאמור לחשוף את עוולות השלטון מציג עמדה כזו, קיימת סכנה ממשית שהציבור יסכים עם שמעון פרס, וירצה לא לדעת את מה שהשלטון מחליט שלא כדאי לו לדעת.
וואלה! היום, 28.11.1999
קרוא וכתוב 