"תפתחו את המקררים" ציווה עלינו ראש הממשלה, כשהגיעה שוועת הרעבים לארה"ב, שם סעד בארוחת ערב שמשתתפיה שילמו עבור הכבוד 1,000 דולר כל אחד. גם קרן גמילות חסדים חילונית הוקמה לאחרונה, במטרה לחנך את החילונים לתרומה קבועה מעשה החרדים, שתממן מזון ואולי אף תרופות לנזקקים, מבלי לכרוך אותה במיסיונריות. למרות שהגמ"ח החילונית נראית כהתגלמות האזרחות האקטיווית, שקמה ועושה מעשה, אין שוני בסיסי בינה לבין הציווי הממשלתי.
עזרה לזולת היא ללא כל ספק ביטוי למעלת האופי; תרומה לחברה שלא כדי לקבל שכר – ראויה לכל שבח. גם אני נמנית על אלו שפועלים בהתנדבות למען מטרות ראויות בעיני, וחשבון הבנק שלי מכיר את הניכויים השנתיים לטובת ארגונים שאני מזדהה עם מטרתם. החל מזכויות אדם וכלה בסביבה ירוקה.
אבל כל אלו לא צריכים להשכיח מאתנו, על אף שהפוליטיקאים עושים לשם כך כל מאמץ, שמי שאחראי בחברה על סיוע לחלשים היא המדינה. יש אפילו מנגנון שנועד לכך; הוא נקרא מערכת המיסוי. האופן שבו מחולקות מחדש ההכנסות נקבע על-פי סדרי העדיפויות של כל ממשלה, אך דומה כי כל ממשלה באשר היא יודעת לדאוג לשריה ולדימוי הציבורי שלהם הרבה לפני שהיא ממלאת את תפקידה הראשוני ודואגת לרווחת אזרחיה כולם, ובמיוחד לאלו שהגורל המר עימם.
צדק נותן לכל אחד את גמולו ואת זכויותיו. צדקה, לעומת זאת, גורמת להרגשה טובה בעיקר לנותן. אצל המקבל היא יוצרת, פעמים רבות, תחושת התבזות של מי שנדון לקבל בחסד ולהיות נתון לרחמיו של הזולת. אני רוצה לחיות במדינה שאזרחיה מפגינים הזדהות אנושית זה עם זה, אך שהמערכת השלטת בה היא של צדק, לא של צדקה.
על-כן, פקודתו של ראש הממשלה אינה ראויה לשבח אלא לגינוי. אין היא שונה במאומה מהצעתו של אביגדור קהלני, בשמשו כשר לביטחון פנים, שפנה לאזרחים לקחת את האחריות לביטחונם האישי בידיהם. אם הממשלה תתעקש להפריט הכל, סופה שתגלה כי החלטנו להפריט גם את ראשות הממשלה, ולשמש במשרה איש איש לעצמו.
וואלה! היום, 13.12.1999
קרוא וכתוב 