פורסם במעריב, 1.8.2003
מיקי שבת הוא אמן תיאטרון בובות, שמגלם באישיותו את כל הדוחה בגבריות מזדקנת: שטוף זימה, רודף נשים, מרוכז בעצמו ובעיקר במיניותו, עד להחליא. סיפור המסגרת העיקרי של 'התיאטרון של מיקי שבת' הוא פרשיית האהבים הסודית שהוא מנהל כבר 13 שנה עם דרנקה, אשה לא-צעירה ונשואה, שמעניקה לו יותר מכל צעירונת שהוא חומד. למרבה הצער, שבת מגיע להכרה הזאת מאוחר מדי, לאחר שדרנקה נפטרה מסרטן, ולא נותר לו אלא לעלות לקברה, שם הוא מתייחד עם זכרה באופן המיוחד לו.
גיבור יהודי לא צעיר, "סקס מניאק", אינו דמות חריגה אצל פיליפ רות. אך 'התיאטרון של מיקי שבת' (במקור 'התיאטרון של שבת', רב-משמעות שנונה שהתרגום לעברית בחר להשמיט, וחבל), אינו עולה למדרגת ספרים אחרים של רות, שמצליחים גם לומר משהו בעל משמעות, אלא מתברג בין אלו הבינוניים ומטה. רות כותב על מין באופן כל כך אובססיבי ובוטה, עד כי במהלך הקריאה אנו שואלים את עצמנו, האם באמת כל מה שחשוב בחיים זה סקס. 'התיאטרון של מיקי שבת' אינו עושה, מבחינה זאת, יחסי ציבור טובים למין הגברי.
פיליפ רות. יחסי ציבור גרועים למין הגברי |
לקראת סוף הספר – לאחר שנלעסו עד זרא כל התנוחות המיניות של דרנקה ושבת, הפרשייה שבעקבותיה הוא הואשם בהטרדה מינית של סטודנטית (רות מביא בארכנות את התמליל של כל השיחה האירוטית ביניהם, בהערת שוליים) ונזרק ממישרתו כמרצה לדרמה – מתברר כי שבת סובל בעיקר מחרדת ההזדקנות והמוות. האובדן של מורטי, אחיו הבכור, טייס צבאי שנהרג במלחמת העולם השנייה, אובדן שממנו לא התאוששה אמם עד ליום מותה, השאיר בו את חותמו הצורב. הוא חוזר לבית ילדותו, מחפש חלקת קבר לעצמו ואוסף את חפציו של אחיו המת. למרות שהוא רוצה, כביכול, לסיים את חייו, הוא עדיין קשור אליהם בעבותות של שנאה. הקשר בין מין למוות הוא עתיק יומין, אבל נכתבו כבר כמה יצירות שביטאו אותו באופן יותר מוצלח ומעמיק.
'התיאטרון של מיקי שבת' הוא ספר קריא מאוד, כמו תמיד אצל רות. לעיתים הוא גם משעשע. אבל דמותו הגרוטסקית, חסרת הבושה והמחליאה של שבת מעוררת בעיקר תחושת קבס. רות אינו מצליח לעורר בקורא הזדהות או חמלה כלפי גיבורו.
