קרוא וכתוב

אחד מן הטיעונים המועלים בדיון לגבי ההתנחלויות קובע כי אין מה לבוא בטענות למתנחלים עצמם, אלא לממשלות ישראל לדורותיהן. אלו לא רק אישרו את התנחלותם בשטחים הכבושים (גם אם לעיתים תוך כיפוף ידיים מצד המתנחלים), אלא שלחו אותם לשם מלוּוים בברכתן, הצמידו ל"מפעל ההתנחלות" הקלות כלכליות משמעותיות ותיקונים "חוקיים" נחוצים, גזלו אדמות וסללו כבישים עוקפים כדי שהמתנחלים יוכלו לנסוע בלי לראות את שכניהם הפלסטינים בדרך (ולבג"ץ תירצו שזה "לרווחת התושבים המקומיים"…), יצרו שתי מערכות משפט שונות וּלאט אבל בטוח דרדרו את כולנו במורד האפרטהייד. המתנחלים עצמם, בין אם ניצלו את ההטבות האלו מתוך מוטיבציה זעיר-בורגנית לבית צמוד קרקע, בין אם הונעו מעמדה אידיאולוגית הדוגלת בקיום זכות היסטורית על כל שטחי ארץ-ישראל, אינם צריכים להיות המטרה לביקורת.

מאחורי הטיעון הזה מסתתרת טענה כללית יותר, שיש לחשוף משום שבחינתה יפה לא רק לשאלה הנדונה. היא גורסת, בעצם, כי מותר לאנשים לנהוג באופן לא-מוסרי ורק על הרשויות האחריות והחובה לעצור בעדם.

האמנם רק השלטון מחויב בהגינות ובמוסר? התשובה היא לא רבתי. העובדה כי הרשות אחראית לאכיפת החוק ומחויבת בהתייחסות שווה כלפי הכפופים למרותה איננה משחררת את האנשים עצמם מהחובה לנהוג באופן מוסרי. האיסור לרצוח, לגנוב ולהונות הוא קודם כל איסור מוסרי. אלו הן התנהגויות פסולות בראש ובראשונה כי הן רעות, לא כי הן אסורות (זוהי בדיוק ההבחנה בין  malum se לבין malum prohibitum). אנשים הגונים נמנעים מהם בשל כך, לא משום שהן בלתי-חוקיות ותוטל עליהם סנקציה פלילית אם יעברו על החוק. בסעיפיו הרלוונטיים, אמור החוק לשקף את ההבנות המוסריות לגבי מותר ואסור, והסנקציות שהוא מציע הן כלי אכיפה יעיל כלפי מי שסוטים מההבנות הנורמטיביות הללו. הוא איננו הבסיס או מקור התוקף המוסרי שלהן. השלטון הוא מי שבידיו מסור כוח האכיפה הזה, והוא מצוּוה להחילו באופן שוויוני. ישנן חובות מיוחדות לשלטון שאינן מתקיימות לגבי אנשים פרטיים (למשל, לדאוג לפרנסתם ולרווחתם של אחרים), וממשלת ישראל עלולה לשלם ביוקר על מדיניות ההתנחלויות שלה, האסורה במשפט הבינלאומי, אבל זה איננו יכול לשמש לאיש תירוץ להתנער מן החובות המוסריות החלות על הכול.

 עוד בנושא: 
למי אני לא סולחת
במורד האפרטהייד