ממה מורכבת הילדות? נכון יותר, ממה מורכבים זכרונות הילדות? וליתר דיוק, מהו המקום הזה שבו מתחילים להתערבב האהבה והכוח עד לבלתי הכר?
זכרונותיה של איליין ריזלי, ציירת שחוזרת לעיר הולדתה טורונטו לכבוד תערוכה רטרוספקטיווית של ציוריה, הם פסיפס של ארועים, קרעי זכרונות, צבעים וקולות מילדות קשה שעברה בטורונטו, ממנה עמדו לה כוחות הנפש לנוס בבגרותה. עולמה של איליין הילדה הוא העולם האפל של חברות בין בנות, חברות שהאהבה והעריצות השתלטנית, הדורסת, הם שני צִדיה. עולם שלמבוגרים אין בו דריסת רגל, שהילדים נותרם בו לבדם ללמוד על מושגים של כאב ורוע. זהו העולם שעיצב את דמותה הבוגרת של איליין, ושבבורחה ממנו היא עדיין איננה מנותקת ממנו. עד כמה איננה מנותקת תלמד בביקורה זה בטורונטו. את קורדליה, שהיתה החברה הטובה וגם העריצה הסדיסטית, מוסיפה איליין לחפש בחוזרה לטורונטו, רואה בכל אשה ברחוב את פניה האפשריים.
עין החתול. תרגום בעייתי
מהי המשיכה הזאת למקור הכאב, כחיטוט בלתי-פוסק בשן נגועה? דומה כי אין זה הרצון להבין. הסיפור איננו מבנה סיפורי בנוי היטב המכניס סדר בארועי הטראומה, נותן להם התחלה, אמצע וסוף של נראטיב, שמסוגלים להעניק להם פשר. הארועים שהוא מספר לנו מפורקים חלוטין, מובאים מזווית הראייה של הילדה שחוותה אותם, לעיתים במשולב עם התובנה של המבוגרת המספרת אותם כיום, אך הם אינם מסודרים באופן שבונה מחדש את העולם שיצר אותם. העולם הזה נותר מפורק, מפורר וקרוע, ואת ארועיו עלינו לשחזר מתוך תודעתה של הילדה שמספרת אותם ללא "שם כללי" אלא כארועים פרטניים שמשמועתם מוענקת, אם בכלל, בדיעבד, על-ידי הקורא.
חזרה אל הטראומה ללא יכולת תובנה דנה את החוזר, החוזרת במקרה זה, להסתחררות בלתי-פוסקת בתוך פרטיה, לא להיחלצות ממנה. לאי-היכולת להיחלץ מטראומה פנים שונות. מחלקן סובל רק הסובייקט, מחלקן סובלים כל הסובבים אותו. בסרט 'סליפרס', למשל, נרקם הקשר בין נקמה אלימה ההורסת את חיי כל המעורבים, לבין אי-היכולת לספר את הסוד שבלבה של כל טראומה, ולהעניק לסוד לגיטימציה חברתית. "הזכירה והסיפור של ארועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כנו הן לריפוי הנפגע היחיד… רק כאשר זוכה האמת להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה", אומרת ג'ודית לואיס הרמן בספרה המצוין טראומה והחלמה. זאת בניגוד לתגובה הרגילה, שהיא סילוק מן התודעה של מעשי זוועה, או מחריד יותר, הטלת האשמה על הקורבן.
החזרה חסרת-האונים אל הפצע היא ראיה לכך שהחלמה אין כאן. אבל בדרכה שולחת אטווד אלומת אור אל לב המאפלייה של הילדות, חושפת פיסה של ארץ לא-נודעת. בראיון להארץ עם צאת התרגום לספרה, סיפרה אטווד על התגובות שקיבלה על חשיפתה את פיסת העולם הזו של יחסים בין בנות, שעד כה היתה שרויה בעלטה גמורה מבחינת מה שמסופר בפומבי. האם מהערבוב הזה בין החברוּת לעריצות לומדת כל אשה כי אהבה היא כאב? אטווד איננה מספקת לנו את התשובה. רק את האור שבאמצעותו ניתן לחפש אותה. זהו האור הזורח מלב לבו של הלא-כלום, והוא לדבריה אינו מרובה, אך מספיק כדי לראות באמצעותו.
