קרוא וכתוב

בשולי הידיעה המעניינת כשלעצמה שמפרסם היום אמיר אורן בהארץ, על מחקר היסטורי בצה"ל שעל-פיו דיבר שרון עם רבין ב-1967 על "תפיסת השלטון כדי לקבל החלטה" לצאת למלחמה, מופיע הפרט הבא: "מחקרו [של עמי גלוסקא – נ"כ], שעליו קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ירושלים, נושא סיווג 'סודי ביותר', ובאופן נדיר הוסר ממדפי האוניברסיטה, כדי שתוכנו לא יוודע ברבים."

זה אינננו הדוקטורט הסודי הראשון שאיננו מתפרסם באוניברסיטה זו או אחרת ואיננו מופיע על מדפי הספרייה האוניברסיטאית. התופעה הזאת ראויה לגינוי משלוש סיבות לפחות:

ראשית, מדובר בחוקרים שאת הקריירה הראשונה שלהם עשו בשירותי הביטחון – צה"ל, השב"כ או המוסד, ולכן פתוחים בפניהם מקורות שאינם פתוחים בפני חוקרים אחרים.

שנית, שירותי הביטחון מתנים את שיתוף הפעולה שלהם לא רק בכך שהמחקר לא יתפרסם אלא גם בכך שלבודקי העבודה יהיה הסיווּג הביטחוני המתאים. בדרך-כלל מעבירה אליהם האוניברסיטה רשימת שמות ומתוך אלה המקבלים אישור ייבחרו בודקי העבודה. זוהי התערבות חיצונית פסולה בפרקטיקה אקדמית שנועדה להבטיח את הסטנדרטים האקדמיים ואת החופש האקדמי במובנו הרחב, של אי-תלות של האקדמיה בגורמים חיצוניים.

שלישית, המחקר המוגמר לא מפורסם ואיננו נגיש. בכך נמנע מהקהילה האקדמית לבקר ולבדוק אותו ומופרעת הזרימה של הידע המחקרי והתפתחותו. במדעי הטבע והחיים חוזרים על ניסויים פעמים רבות על-מנת לְאַשֵּׁשׁ את מסקנותיהם. המקבילה לכך במדעי הרוח והחברה היא הסימוּכין – ההפניה למקורות שעליהם מסתמכים החוקרים, המאפשרת לעמיתיהם לבדוק אותם ולבחון עד כמה מסקנותיהם מבוססות. כשהמחקר סודי זה אינו אפשרי וגם אי-אפשר להסתמך על מסקנותיו. בכך הוא איננו ממלא את יעודו כמחקר אקדמי: להווֹת לְבֵנָה נוספת בבניין הידע האנושי.

לחוקרים הבאים מלב הממסד הביטחוני יש כל הסיבות לרצות לנצל את המקורות שאליהם היו חשופים מתוקף תפקידם כדי ליצור תֵזות מקוריות ומעניינות. השאלה היא למה האוניברסיטאות משתפות פעולה עם מה שמהווה השחתה של הפרקטיקה האקדמית.