קרוא וכתוב

חבר הכנסת יאיר פרץ חשוד בקבלת תואר אקדמי במרמה. הארץ מקדיש לפרשה כתבה היום. לפני כמה שנים השתתפתי בכנס בברלין שהשתתף בו גם ח"כ פרץ. איש חביב מאד ברמה האישית, אגב. הוא סיפר לי שהוא עושה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון, מה שהיה תמוה בעיני לנוכח העובדה שהאיש איננו מבין מִלה באנגלית. כשעמדנו בתור לצ'ק-אין בשדה התעופה בברלין, בדרך חזרה, הלכו חבריו לקבל החזר מיסים על הקניות שעשו והוא קרא לי לדלפק לתרגם לו כדי שיבין איזה מושב מציע לו הפקיד האדיב. הגענו לדבר על ההשכלה שלו ביום הראשון לכנס, שכן בטעות הוא קיבל מהמארגנים תווית זיהוי שהתנוסס עליה התואר ד"ר. כשהערתי לו על התווית המטעה הוא סיפר לי בגאווה על התואר (הראשון) שעשה ועל התואר (השני) שהוא עושה כעת. את התווית, אגב, הוא לא הסיר.

לא הייתי נדרשת לסיפורו של יאיר פרץ לולא סמיכות הזמנים לכתבה אחרת, שהתפרסמה במוסף הארץ של סוף השבוע, על האחים בורוביץ. בין השאר מספר בה דדי בורוביץ כי הכיר את אשתו – תמי מוזס-בורוביץ – דרך גיסה דאז עמירם ניר ז"ל. ניר סיפר לו כי היא זקוקה לסיוע בעבודת המאסטר שכתבה במימון. הוא ממשיך בגאווה: "ניר אמר לה שיש אחד שיעשה לה עבודה שלא ראתה בחיים. דיברנו בטלפון עשרה ימים. עשיתי לה את העבודה דרך הטלפון. היא כתבה ובסוף קיבלה 98. עד היום אני לא מבין איך היא לא קיבלה 100".

כשאנשים לא מבינים מה פסול במעשיהם אלא מתגאים בהם ומנופפים בהם בראש עיתון; כשעבודות אקדמיות מוצעות לכל המרבה במחיר; כשתארים אקדמיים נקנים דרך האינטרנט – אוחזים בי געגועים לימי הבושה. בושה היא מעלה מוסרית מבחינה זאת שהיא מצביעה על כך שהאדם מודע לכך שכשל, לפער שבין התנהגותו לבין ההתנהגות הראויה. ופרץ ובורוביץ? עליהם לא נותר אלא לומר, כפי שנוהג לומר ידידי א': זאת כבר לא בושה, זה חוסר בושה.