קרוא וכתוב

הוריה של טרי שייבו הפסידו בסיבוב האחרון של מאבקם על חיי בתם. עתירתם לבית המשפט העליון בארה"ב, בבקשה לדון במקרה – נדחתה. במקביל, דחה שופט בפלורידה את נסיונו של המושל ג'ב בוש להתערב במקרה וגם מאמציהם של הקונגרס ושל הבית הלבן לא צלחו. הוריה של טרי ביקשו לחברה מחדש למכשירי ההזנה, לאחר שבית-המשפט אישר לנתקה מהם כבקשת בעלה. תוך כמה ימים צפויה טרי למות, לגרסת הרופאים ללא סבל. יחד עם חייה יבוא לקיצו המאבק בין הוריה לבין בעלה. הם טוענים כי טרי – הנתונה במצב של צמח מזה 15 שנים – מגיבה, וכי בעלה מבקש לנתקה כדי שיוכל להשתחרר ממנה ולשאת את חברתו. הוא טוען כי מצבה לא ישתנה וכי היא לא היתה רוצה להיות מחוברת למכשירים. למאבק הזה היבטים רבים: אנושיים, מוסריים, משפטיים ופוליטיים. ובארה"ב כמו בארה"ב, הוא נהפך למאבק איתנים בין ליברלים לקונסרבטיווים, חילוניים לדתיים. אבל השאלות הקשות יישארו פתוחות.

טרי שייבו. מי אנחנו שנחליט?

לפני שנים רבות קראתי מאמר מבריק, של ליבוביץ דומני, שבו תיאר מקרה דומה. המסקנה הברורה מקריאת המקרה היתה כי יש לנתק את החולה מן המכשירים שמחזיקים אותה בחיים. ואז שוּנה קצת התיאור, למקרה מעט פחות חמור. ושוב שוּנה, ושוב, עד שגם המסקנה משתנה לחלוטין: מתברר לנו כי אנו מחליטים לסיים את חייו של אדם אחר מתוך קביעתנו אנו כי הם אינם "ראויים" בעינינו לחיותם. מכאן קצרה הדרך להריגת נכים, פגועים ואחרים שחייהם אינם "שווים". היינו בסרט הזה, ורק במאה הקודמת. אבל גם בלי להרחיק לכת, החוק המתירני הקיים בהולנד הביא לניצולו לרעה בידי רופאים, כך שהם למעשה הורגים חולים שאינם מבקשים זאת. באנגליה רושמים רופאים הוראת DNR ("אין להחיות") בתיקם של חולים ללא הסכמתם, ומניחים הנחות לא מבוססות לגבי איכות חייהם של חולים שאינם כשירים מנטלית. עם מי באמת אנו עושים חסד ב"המתת חסד": עם החולה או עם עצמנו? עם המשפחה שמתקשה לטפל בה, עם הצופים מהצד שאינם יכולים לראות בסבלה, או עם המערכת שזקוקה למשאבים הרפואיים היקרים עבור חולים אחרים?

הטיעון הפילוסופי שבו נוקט המאמר הוא הטיעון הידוע של המדרון החלקלק, שאיננו חף מבעיות. גם אם לא מקבלים כי הוא בבחינת כשל, הרי שהוא טבוע באי-ודאות. ניתן לשאול מדוע אי-אפשר להקים מעצור על המדרון החלקלק, היכן שאנו קובעים כי הוא צריך להיות. וזאת כמובן החלטה מוסרית וחברתית שאיננה צריכה להינתן בידי בית-המשפט לבדו. ישנן מסקנות מעשיות שכל אחת שאיננה רוצה להיות מחוברת במצב כזה צריכה להסיק: להכין הוראות מקדימות הקובעות זאת במפורש. עדיין המצב המשפטי בארץ צריך להשתנות כדי לאפשר קבלה של הוראות כאלו (פתח מסוים וצר מצוי בסעיף 16 לחוק זכויות החולה). השאלות הפרשניות יישארו בעינן – שכן שום הוראה איננה מכסה את טווח כל האפשרויות הרפואיות שאדם עלול להיקלע אליהן ואת אופן קביעתן – אך באופן מופחת מאד.

אבל השאלה המהותית והעקרונית בעיני היא זו: האם רשאי אדם להחליט עבור אדם אחר אם איכות חייו הופכת אותם לראויים לחיותם? האין זו החלטה פנימית במהותה, שצריכה להתקבל באופן אוטונומי ולא מבחוץ, החלטה שכל אדם רשאי להחליט רק עבור עצמו? ההיינו כאלוהים?