פסח הוא חג החירות. לכן, כנראה, משתעבדים בו כה רבים לטירוף של ניקיון הבית… אבל הדיאלקטיקה בין חירות לעבדות היא מורכבת יותר. היבט מעניין שלה מגולם בסיפור יציאת מצרים, בפרשנות הפוליטית המסעירה שמביא לנו מייקל וולצר. יציאת מצרים היא הנראטיב המכונן של עם ישראל, שכן בסיומה הוא נהפך מערב רב של עבדים לאומה המאוחדת בשותפות מרצון, באמנה חברתית, תחת שלטונה של חוקה.
מה בין חוק לחירות? החוק משית עלינו חובה ואחריות. לכאורה, דרך חיים הפטורה מחוקים היא החופש המוחלט. למעשה, חירות מדרגה גבוהה יותר מושגת על-ידי דרך חיים שלחוקיה מסכימים. את הרעיון הזה נמצא מאוחר יותר אצל רוסו. חוק הוא התחייבות, אך התחייבות שאנו מחייבים את עצמנו מבחירה, בהסכמה, היא התחייבות חופשית. וולצר אומר לנו כי בני ישראל נהפכים לבני-חורין "רק מרגע שנאותו לקבל עליהם את המשמעת של החירות, להתחייב לחיות לפי כללי התנהגות משותפים וליטול אחריות על מעשיהם". בני ישראל יוצאים מעבדות לחירות, ממצרים לארץ המובטחת. בדרך הם חווים געגוע למשטר הישן, שככל שהוא מדכא הוא גם שובה-לב; ניסיון להימלט מחירותם החדשה; המבוגרים שבהם צריכים למות במדבר, על-מנת שאל הארץ המובטחת יגיע דור חדש, שיוכל לממש את החירות המדינית.
אלא שההבטחה האמיתית, הערובה האמיתית, איננה הארץ אלא הצדק, אומר לנו וולצר. "הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה". את ההבטחה יש להבין לא כמתגשמת בזמן ובמקום, אלא כמותנית באופן שבו נממש אותה. לכן בכל דור ודור על כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: כי לשכוח את העבר פירושו לחזור עליו. חג שמח.
פסח תשס"ד:
אקסודוס
איפה אתם בסגר?
קרוא וכתוב 