העצה הראשונה שלי היא לעושים קונקשן דרך נמל התעופה הית'רו בלונדון: אל תשלחו את המזוודות ליעד הסופי; התעקשו לאסוף אותן בהית'רו גם אם זה כרוך באי-הנוחות של ההמתנה וביקורת הדרכונים שלאחריה תעשו פניית פרסה אל הצ'ק-אין ליעד הסופי. מתברר כי הית'רו נודע לשמצה באיבוד המטען המועבר בו. לד' כבר פעמיים לא הגיעו המזוודות לאירלנד, אבל הפעם חשבנו שלילה שלם בלונדון יספיק להעברת המזוודות מהטיסה מתל-אביב לטיסה של חברת התעופה הלאומית של אירלנד (שאפילו עבור הקפה במטוס גובה תשלום!). ובכן, הוא לא הספיק. נחתנו בשאנון ב-8 בבוקר ועד למחרת אחה"צ המזוודות שלנו אפילו לא נמצאו. הן הגיעו רק בערבו של היום השני לשהותנו באי הירוק.
החזרה לגאלווי, שביקרתי בה לפני יותר משנתיים, מוצאת את העיר הקטנה במערבה של אירלנד פחות או יותר כפי שהיתה. הדירה שלנו צופה על הנהר השוצף מתחת לחלונותיה באותו בית סוויטות נוח להפליא, רק קומה אחת מעל; אותו בית קפה שכונתי חביב בפתח אותו בלוק עצמו, שמדברים בו גם גאלית – חיזיון לא נפרץ באירלנד, שתושביה מביטים בקנאה בתחיית העברית בישראל; המדרחוב שמהווה את הרחוב הראשי של העיר; חנות הספרים הנפלאה של צ'רלי ברנס; החנות של אמנסטי ובתוכה בית קפה קטן, המוכרת ברובה פריטים שאינם קשורים כלל לפעילותה (כולל שוקולד של fair trade וטמפונים טבעיים למעוניינות) אבל רווחי מכירתם הם תרומה לפעילותה. כהרגלי קניתי בחנות פוסטר על זכויות אדם, הפעם ההכרזה האוניברסלית בגרסה לילדים, כלומר, בשפה המובנת לכול. קפה טוב אפשר למצוא בכל מקום – וליהנות ממנו כעת ללא ענן עשן, עם כניסתו לתוקף של החוק האוסר על עישון שהאירים מפתיעים בציותם לו – והאירים כהרגלם לבביים להפליא.
מחר: על מוזיאון הרעב
קרוא וכתוב 