קרוא וכתוב

פורסם בהארץ, 24.5.05

הדיון הציבורי בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) חשוב משום שמדיניות הגירה של כל מדינה משקפת את האופן שבו היא רואה את עצמה ואת משמעות החברות בה. על חוקי הגירה יש להביט באופן כפול: מפרספקטיווה חיצונית של המבקשים להגר למדינה, ומפרספקטיווה פנימית של אזרחי המדינה המבקשים ליהנות מהגירתם של פרטים מסוימים.

המשפט הבינלאומי מוסר סמכות רחבה למדינות בכל הנוגע לשאלות של הגירה ואזרחות, ומכיר בכך שעל פי עיקרון הריבונות, להן הסמכות לקבוע מי ייכנס לשטחן ומי יקבל את אזרחותן. בכך משקף המשפט הבינלאומי פשרה בין הרצון להגן על זכויות אוניוורסליות, לבין שאיפתן של מדינות לשמור על כוחן הריבוני. הסייג העיקרי לריבונותן של מדינות בסוגיות של הגירה ואזרחות, שמעמיד המשפט הבינלאומי, הוא כי בעשותן כך הן לא תנהגנה באפליה. אלא שהאמנה לביעור כל צורות האפליה הגזעית מסייגת את הוראותיה בנקודה זו, וקובעת כי לא תתערב בשאלות של אזרחות והתאזרחות כל עוד המדינה איננה מפלה קבוצה מסוימת.

הבעייתיות הנראית לעין של החוק החדש היא שהוא עושה בדיוק זאת: הוא מופנה רק לפלשתינאים תושבי השטחים. בניסיון לטעון כי מדובר לא באפליה אלא בהבחנה מותרת, הועלו שני נימוקים עיקריים, הקשורים זה לזה: הנימוק הביטחוני והנימוק הדמוגרפי, בנסיבות של סכסוך לאומי. גם אם טעמים אלו לגיטימיים, קושי עיקרי הוא שהחוק מטיל איסור גורף ללא בדיקה פרטנית. קושי נוסף הוא בכך שהוא חל גם על מי שכבר נמצאים בישראל.

הן החוק בישראל והן החוק בדנמרק, שדובר בו רבות, שניהם חוקי הגירה לכל דבר, אך ההשלכה המרכזית שלהם היא פגיעה בחיי המשפחה של אזרחיהן, בשל המגבלות הקשות שהם מטילים על זכות זו. בניגוד להתבטאויותיהם של חלק מהדוברים בוויכוח שהתפתח סביב החוק, הזכות לחיי משפחה היא זכות מוכרת ומבוססת במשפט הבינלאומי. אלא שככל הזכויות (כמעט), היא איננה זכות מוחלטת אלא נתונה להגבלות. השאלה היא האם ההגבלות בחוק מוצדקות. הגבלה מותרת במשפט הבינלאומי בכך שהאיסור מוטל רק על התערבות "שרירותית" בחיי המשפחה, וזה יהיה אחד ממבחניו של החוק.

המשפט הבינלאומי אכן אינו מחייב מדינות לאזרח בני זוג של אזרחים, אך קובע כי יש לתת להם הקלות בתהליך ולהשתדל לזרזו. אלא שהחוק הישראלי מרחיק לכת הרבה יותר, משום שהוא איננו מסתפק בהטלת מגבלות על התאזרחות, אלא אוסר באופן גורף על עצם הכניסה לארץ ורכישת כל מעמד בה.

אכן, שום מדינה איננה מחויבת לקבל זרים לשטחה, אך היתר זה שמעניק לה המשפט הבינלאומי איננו תלוש: הוא נבחן ביחס לחובה אחרת המוטלת על מדינות, שלא להתערב באופן שרירותי בחיי המשפחה לא רק של אזרחיהן, אלא של כל מי שנמצא בשטחן וכפוף לסמכות שיפוטן. רוב ההחלטות שניתנו בסוגיות דומות בטריבונלים בינלאומיים נגעו אמנם לאיסור על מדינה לגרש משטחה אנשים שכבר נמצאו בו, באם הוכח כי זה יפגע שלא באופן מוצדק בזכותם לחיי משפחה. השאלה תהיה האם זה חל לא רק על אותם פלשתינאים שכבר יושבים בישראל, אלא גם על אנשים שטרם היגרו למדינה ונישאו לאזרחים. אך מובן כי זכותם של האזרחים עצמם לחיי משפחה נפגעת אם לא מאפשרים להם לחיות במדינתם עם בני זוגם. במקרה של ישראל, מדובר כמעט רק באזרחים הערבים ובכך החוק נגוע גם באפליה.

ההתבטאות שנשמעה, כי לא ייתכן שאזרחים יכפו על מדינתם למי לתת אזרחות על ידי נישואים, היא אומללה. היא שוכחת את האמת היסודית כי מדינה היא מסגרת שנועדה לקיים חיים נאותים ליחידים, לא להיפך.

עוד בנושא:
הכניסה לישראל: כמה הערות לפולמוס
קשה להיות יהודי וגם לא כל אחד יכול
התחתנתם? תעזבו!