ביקורת נוקבת נשמעת, ובצדק, על פסק דינו של בית הדין למשמעת לשופטים, שהרשיע את השופטת הילה כהן בפברוק פרוטוקולים, אך קבע כי היא יכולה להמשיך לכהן כשופטת, גם אם בבית משפט אחר. זאת משום ששופטי הרוב – שופטי בית-המשפט העליון חשין וריבלין – לא השתכנעו כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי מעשים אלו נעשו "בכוונת מכוון" כדי להטעות. שופטת המיעוט, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד, השתכנעה בכך וסברה כי יש להעבירה מתפקידה. הבה נניח כי שופטי הרוב צדקו, וכהן אכן "רק" כתבה פרוטוקולים שלא שיקפו את מה שנעשה בבית המשפט, בלי כוונה לזייף. האם היא ראויה להמשיך לכהן כשופטת?
יש לקוות כי השופטת כהן תקבל את "הצעתו" של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לפרוש מתפקידה. זאת כדי לחסוך ביזיון כפול למערכת המשפט. ביזיון אחד הוא בהחלטתו של בית הדין למשמעת, המאפשרת את המשך תפקודה כשופטת; אבל ביזיון שני – בכוונתה של שרת המשפטים ציפי לבני לכנס את הוועדה למינוי שופטים כדי להדיח אותה מתפקידה. מדוע יהיה האחרון בגדר ביזיון, לנוכח התנהגותה של כהן? מפני שאחרי שהיא כבר הועמדה לדין משמעתי, אין לוועדה סמכות להפעיל סנקציה מינהלית בגין אותה עילה. על-פי חוק יסוד: השפיטה (סעיף 7), מדובר בשתי דרכים חלופיות. ושלטון החוק לא מאפשר זאת באופן עקרוני. לאחר שנבחרה הדרך המשמעתית, ובית הדין קבע מה שקבע, יהיה בכך טעם לפגם לעקוף את החלטתו בהליך מינהלי.
מה כן אפשר לעשות? אם השופטת כהן לא תתפטר מרצונה, פתוחה הדרך להגיש בג"צ. זה לא יהיה פשוט: בית המשפט העליון יצטרך לבחון את החלטתם של שני חבריו, חשין וריבלין, ולקבוע כי היתה טעות משפטית שהצדק דורש את תיקונה, כדי להפוך אותה. אבל למה שלא יתפתל, לפחות? הנה אתגר ללשכת עורכי הדין.
קרוא וכתוב 