פורסם בהארץ, 20.2.06.
שלא כמו המלצות הביניים של הוועדה המייעצת לבחינת מדיניות ההגירה לישראל לגבי מהגרי עבודה ופליטים, הראויות לברכה, המלצותיה בנוגע להגירת נישואין הן בעייתיות. הוועדה ממליצה על מדיניות מחמירה במיוחד כלפי כניסת בני זוג ממדינות אויב ו"מדינות בסיכון", תוך שהיא קובעת חזקת מסוכנות של מהגרים אלו. כניסה מאזורי לחימה נאסרת לחלוטין. עיקרי הדברים שלהלן נשלחו לוועדה, לאחר שנשלח אלי דו"ח הביניים כאחת העדות שהוזמנו לדבר בפניה על מדיניות ההגירה של ישראל.
הדו"ח קובע כי היקף הבקשות של פלסטינים תושבי השטחים לאישור כניסה לישראל לצורך נישואין/איחוד משפחות – איננו ידוע. הוועדה הוקמה על-פי החלטת שר הפנים והשתמשה בשירותיה של רכזת מחקר. מדוע אי-אפשר היה לקבל מן הגורמים הממונים במשרד הפנים את הנתונים? האם לא מצאו לנכון להעבירם אליה? או שמא הם פשוט אינם בנמצא? ואם כך – כיצד זה נופפו בנתונים מבהילים טרם חקיקת התיקון לחוק? מדיניות הגירה היא אמנם עניין של עיקרון, אך הוועדה הוקמה גם על רקע נסיבות מסוימות, כפי שהיא עצמה מציינת, והנתונים העובדתיים חשובים.
הוועדה איננה עושה את ההבחנה המשמעותית בין התאזרחות לבין מעמד כלשהו בארץ. על מדינות אין חובה לאזרח זרים, גם לא בני-זוג של אזרחים (אם כי מוטלת עליהן חובה להקל על התאזרחותם). אך קשה לראות כיצד אפשר ליישב מניעת ישיבה בארץ מבני זוג זרים עם הזכות לחיי משפחה של בני זוגם האזרחים.
אכן, אין חובה על מדינה לאפשר את הזכות לחיי משפחה דווקא בשטחה. אך אם בפועל חלק מאזרחיה יידרשו לעזבה כדי לממש את הזכות – באיזה מובן ניתן לטעון כי היא עומדת בחובתה להגן עליה? זאת במיוחד לאור העובדה שלא תתבצע בחינה פרטנית בשאלת מסוכנותם של בני הזוג לאזרחי המדינה. הוועדה מאמצת חזקה הפוכה: נטל הראיה מוטל על המבקשים להיכנס ולהתאזרח, ולא על המדינה להוכיח את מסוכנותם, כמקובל כשמבקשים להגביל את זכויות הפרט. לזרים אין אמנם זכות מוקנית להיכנס או להתאזרח, אך לאזרחים הזכות לחיי משפחה.
בנוסף, מועמדות בפני הפונים דרישות כלכליות שאינן לגיטימיות בהקשר של הגירת נישואין. האם לאזרחים עניים אין זכות לחיי משפחה? ההמלצה צורמת במיוחד לאור העובדה כי חוק ההגירה העיקרי של ישראל – חוק השבות – איננו עורך שום הבחנה בין זכאיו על-בסיס כלכלי.
אין כמעט התייחסות בדו"ח לנסיבות המיוחדות שבהן רוב רובם של האזרחים המבקשים להינשא לתושבי מדינות אויב הם ערבים אזרחי ישראל. בינם לבין הקהילות הפוליטיות השכנות ישנם קשרי מוצא ומשפחה. הערמת קשיים כה רבים על כניסת בני-זוגם מהווה פגיעה קשה דווקא בבני קבוצת מיעוט (יליד, לא מהגר), הזכאים לא רק לזכויות שוות, אלא גם לתשומת לב מיוחדת שלא יקופחו.
הוועדה קובעת כי שטחי הרשות הפלסטינית הם בבחינת שטחי אויב. הגדרה שבעייתיות משפטית רבה בצדה. יש להניח כי הכוונה לשטחי A, שאליהם אסורה גם תנועה בכיוון ההפוך, של ישראלים. אחרת לפנינו בעיה: לא ניתן לאסור על כניסת פלסטינים לישראל בעוד שהמדינה עצמה מיישבת את אזרחיה באותו שטח שהיא קובעת שהוא שטח אויב… אך זה רק מחריף את הבעייתיות. שהרי מדובר באזרחים שמדינתם אוסרת על כניסת בני זוגם לתחומיה, ובו-בזמן אוסרת עליהם עצמם להיכנס לאזור מגוריהם של בני הזוג. היכן יממשו, אפוא, את זכותם לחיי משפחה? האופציה היחידה שנותרת פתוחה היא מדינה שלישית – מדינה שעליה אין כל חובה לאפשר את כניסתם, שכן איש מבני הזוג איננו אזרחה. כך שהקביעה כי הם יכולים לממש את זכותם לחיי משפחה אך לא בתחום המדינה – "שיגורו בג'נין" כפי שנאמר בבית המשפט – מתרוקנת מכל תוכן. בפועל נשללת הזכות.
עוד בנושא:התחתנתם? תעזבו; אזרחות שווה
קרוא וכתוב 