קרוא וכתוב

התהייה החלה בלונדון, ולא פחתה בבוסטון: איך לעזאזל מנקים כאן?
בלונדון הדירה כולה היתה מרופדת בשטיח מקיר לקיר. אז ברור שלשואב היה מקום של כבוד. גם כאן חלק מהבית מרופד. אלא ששאיבה לא ממש נותנת הרגשה של ניקיון, במיוחד לא למי שגדלה על-כך שאם לא שוטפים עם ה-מון מים – זה לא נקי. חלק אחר של הבית כאן עשוי פרקט. פרקט לא שוטפים, כמובן. אז יש בבית (שאין בו דלי) מין מקל מיוחד שעליו מלבישים מטליות לחות שכבר ספוגות בחומרי ניקוי, ומנגבים. ככה האמריקנים מעבירים לכלוך ממקום למקום…

השאלה הגדולה נוגעת לחדר האמבטיה. שם, למרבה המזל, אין לא פרקט ולא שטיח מקיר לקיר. סתם אריחי קרמיקה. אבל איך שוטפים אותם, אם אין שום מקום שאליו אפשר להוריד את המים? ואיך מנקים שירותים בלי להשתמש במים? לאלוהים ולאמריקנים פתרונים. מה שאני הצלחתי בינתיים לאלתר לא ממש מספק אותי. אומר רק שבהתחלה, מצאתי את עצמי לא פעם אחת על הברכיים, נזכרת בברברה ארנרייך. בספרה כלכלה בגרוש היא מספרת שזוהי הפוזה שבה נדרשה לנקות לא אחת, כמין גחמה של המעסיקות, כשהתנסתה בלהיות עוזרת בית. תמיד מעסיקות בלשון נקבה. כלומר, נשים משתחררות מעבודות הבית על-ידי זה שהן שוכרות נשים אחרות לעשות את העבודה במקומן. ההנחה הסמויה כאן היא, כמובן, שעבודות הבית הן "תפקידן" של הנשים.

בכתבה שפורסמה בניו-יורק טיימס בסוף השבוע, נטען כי 40 שנים לאחר המהפכה הפמיניסטית, עדיין מדברים על עבודות הבית. ועדיין מדברים עליהן כאילו הן עניינן של הנשים. על-פי כמה מחקרים, זהו הנושא שעליו רבים זוגות הכי הרבה אחרי כסף. גברים ונשים תופסים אחרת לכלוך וניקיון. (נשים ינסחו זאת בדרך-כלל אחרת. באופן קצת פחות עדִין הן יאמרו כי גברים פשוט לא רואים לכלוך). לעיתים קרובות האשמה בחלוקה לא-שוויונית היא בנשים עצמן, המתפקדות כ"שומרות השער": הן פשוט לא נותנות לגברים לנקות, משום שהם לא עומדים בסטנדרטים שלהן.

הכתבה מסתיימת במסקנת המחץ של אחד המרואינים: כדאי לגברים לעשות יותר, למענם הם. "כשרעיות מרוצות מהחלוקה של עבודות הבית, כמעט כל דבר אחר משתפר. יש יותר סקס, סקס יותר טוב, פחות ויכוחים, פחות סיכוי ללכת לטיפול, פחות סיכוי להתגרש". ובמובן זה "עבודות בית אינן רק עניינן של נשים אלא גם עניינם של גברים". אוקיי, הבנו. עבודות בית הן בעיה של הנשים; אבל סקס? סקס זה כבר אינטרס של הגברים.