קרוא וכתוב

היגיון ברזל

מו"ל הארץ, עמוס שוקן, היה בין הממליצים לנשיא לחון את מורשעי ערוץ 7. הנימוק: כל עוד המדינה איננה אוכפת את החוק על מפעל ההתנחלויות עצמו, אין לאכוף אותו דווקא על תחנת הרדיו המבטאת את האידיאולוגיה של מפעל זה. "'ההיפך צריך להיות נכון', כתב שוקן, 'בחברה דמוקרטית פלורליסטית צריך להיות חופש להבעת עמדות, גם קיצוניות וגם מקוממות, ואילו הפעולה הנגזרת מהעמדות האלה, אם היא בלתי חוקית, אותה צריך למנוע, ומשנעשתה, להעניש'".
הממ… זאת אומרת שגנב קטן זכאי לקבל חנינה כי שודדים גדולים ממנו לא נענשו. אבל מעבר לכך, אלו אינן עובדות המקרה. מקבלי החנינה לא הורשעו בשל תוכן השידורים אלא בשל כך שהפעילו תחנת רדיו פיראטית. שוקן יכול כעת להתגאות שהמלצתו סייעה למי שהפעיל תחנת רדיו לא חוקית להתמודד במכרז על תחנת הרדיו האזורית של יהודה ושומרון, לאחר שגם תקופת ההתיישנות על העבירות קוצרה. מי אמר שאין שכר ועונש?

הכינו את המטפחות

בעיצומה של הלחות, ללא מזגן ("הפסקת חשמל יזומה"), נתקעתי בלי טישו למחות את הזיעה. הסיבה: מלאי הטישו בבית נגמר אחרי שבשבת השתמשתי בכולו כדי לנגב את הדמעות למקרא מר גורלו של ביבי נתניהו. כשסיים את תפקידו כראש ממשלה, מתברר, "הדאגה שלי היתה אחת: איך אאכיל את משפחתי". אמנם זה לא שלא היה לו גרוש על הנשמה, אבל לדבריו היה לו "מעט מאוד. היו לי דירה ברחוב עזה בירושלים, חשבון בנק לא מרשים במיוחד, שני ילדים קטנים ופנסיה של 4,000 שקל בחודש." זה המקום שבו לא עצרתי את דמעותי. הזה נתניהו שחשב שאנשים בישראל יכולים לחיות ולפרנס משפחה ב-2,700 ₪ לחודש? ובלי דירה ברחוב עזה, שלא חייבים להיות מתווכי דירות כדי להעריך את שוויה (לטובת הלא-ירושלמים: רחוב עזה זה רחביה).
ועוד קטנה מהראיון, פשוט כי קשה להתאפק. לשאלת המראיין (שאליו נגיע מיד) מה היתה תחושתו כשנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, משיב נתניהו: "קשה. כאב לי בעיקר לראות את בני הקטן בוכה ואת הכאב על פניו של בני הבכור". בנו הבכור? למיטב ידיעתי יש לנתניהו בת בכורה. זאת שתמונתה נעדרה תמיד משולחנו כשהיה ראש הממשלה, כי היתה כל הזמן "במסגור".

אבל את עיקר הטענות צריך להפנות ל"מראיין". אין זה סוד שארי שביט נפל מזמן בקסמו של בנימין נתניהו. אבל מכאן ועד לא להקשות על נתניהו בשום שאלה או נתונים מנוגדים למה שהציג – המרחק רב, וקוראים לו יושרה עיתונאית. באותה מידה יכול היה שביט לתת לנתניהו לכתוב את הכתבה בעצמו. הקוראים לא היו מוּטעים לחשוב שזה ראיון ולהארץ היה נחסך הכסף (של משכורתו של שביט).