קרוא וכתוב

מידותיו של שר המשפטים

בלי לחוות דעה לגבי מה שהואשם בו השר רמון השבוע, ואפילו בהנחה שאין בהאשמה ממש, הרי מאז שנכנס רמון לתפקידו צץ שמו ביותר מדי תקריות שאינן הולמות את המידות הנדרשות משר משפטים. זה התחיל בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת (אייטם אחרון) שעליו להחזיר את המימון שקיבל (כח"כ) מהמיליונר אהרן פרנקל כדי לנסוע לחתונתו במונקו; זה המשיך בהשתתפותו, הפעם כבר כשר, במופע יחצ"ני של סלקום; והנשיקה המדוברת מותירה טעם מפוקפק אפילו אם היוזמה לה היתה לחלוטין מצד העובדת.

בשר המשפטים אסור שיוטל דופי. על יושרו וטוהר המידות שלו להיות מעל לכל ספק. הוא נהנה ככל אזרח מחזקת החפות, אבל הוא גם איש ציבור העומד בראש מערכת המשפט. ככזה, העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה מטילה עננה כבדה על דימויו הציבורי, אשר מקרינה על כל מערכת אכיפת החוק. זאב סגל ציטט השבוע מפסיקת בג"צ שקבעה כי שר המשפטים, אשר נושא באחריות יותר מכל שר אחר לשלטון החוק ולערכי המשפט, "אמור לסמל באישיותו ובהתנהגותו לא רק את השמירה על הדין, אלא גם את הטוב והישר שמעבר לדין". למי שמכיר את רמון ואת הקריירה שלו, לא נותר אלא לתהות האמנם התיאור הזה יכול להלום את מידותיו. לא שצחי הנגבי שימש דוגמא נאה יותר. במקום לנקוט בצעדים המתבקשים כדי לחסוך ליועץ המשפטי את כאב הראש והמבוכה שבהחלטה בנוגע לשר משפטים מכהן, כמו לצאת לחופשה או להשעות את עצמו, ממשיך רמון להתבטא כהרגלו תחת כל עץ רענן, כאילו דבר לא אֵרע.

על "מומחים בעלי שם" ועל שחיתות

המאבק על המינויים לבית המשפט העליון כבר מזמן חצה כל סף של ריסון עצמי. על התנהלותם השערורייתית של השופטים עצמם כתבתי כבר בעבר. אבל גם התקשורת לא טומנת ידה בצלחת. על מי מסתמך הכתב המשפטי של הארץ, למשל, כאשר הוא מכתיר את פרופ' נילי כהן שוב ושוב כ"מומחית בעלת שם עולמי" בתחומה, ה"זוכה להערכה גורפת מצד עמיתיה באקדמיה"? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהוא ניזון מחברה הקרוב של פרופ' כהן, שניהל מעל דפי ידיעות אחרונות קרב חסר מעצורים למען מינויה בסיבוב הקודם. אגב, אותו עיתון שהמו"ל שלו הוא ידידו הקרוב של חבר אחר של כהן, שהתפטר השבוע מתפקידו כמנהל בתי המשפט.
לעומת זאת, ואולי לא בלי קשר, איש בעיתונות לא הרים את הכפפה ולא חשף ברבים את הסיפור השערורייתי הבא, שהובא לידיעתו של יותר מכתב אחד, ביותר מעיתון אחד. לאחר שפרופ' כהן לא מונתה בפעם הקודמת לבית המשפט העליון, על אף מאמציו של נשיאו, דאג לה אותו ידיד לפרס ניחומים בדמות כהונה באקדמיה הישראלית למדעים שבה הוא חבר, בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון, חבר באקדמיה אף הוא. (מה שמביא אותנו לשניים מתוך שלושת החברים באקדמיה במקצוע המשפטים).

בניגוד לסופרלטיבים שמעטיר הכתב המשפטי של הארץ על ראשה של כהן, קשה למצוא בין אנשי האקדמיה המשפטית בארץ שותפים לדעתו הטובה של אותו ידיד קרוב, הסבור כי פרופ' כהן היא מומחית בעלת שם עולמי בתחומה. לטעון שהיא מגיעה למעלת ההצטיינות המיוחדת הנדרשת כדי להיות חברה באקדמיה הישראלית למדעים תהיה הגזמה פרועה. אין לי שום תלונה לפרופ' כהן. היא קיבלה הצעה מחמיאה ואין סיבה שלא תיענה לה. לעומת זאת, כאשר גוף סטטוטורי מאשר כך את "בחירת" חבריו קשה למצוא לכך מִלה אחרת מלבד שחיתות. אבל את שיטת המינויים של "חבר מביא חבר" ייבאו לשם, אולי, מבית המשפט העליון.

מינוי חירום. כאילו, דה?

הצעתו של פרופ' אמנון רובינשטיין למנות את מאיר שמגר במינוי חירום של שנתיים לנשיא ביהמ"ש העליון היא הצעה מביכה, בלשון המעטה. באיזו שעת חירום משפטית אנחנו נמצאים, ומה פתאם נהלי המינויים לבית המשפט מוכפפים אף הם למִלת הקסם הישראלית, "שעת חירום"? לא ברור מה מנסים להשיג בהצעות כאלו מלבד לערער את מעמדה של מי שצפויה להיות נשיאתו הבאה של אותו בית משפט, ושיש גורמים המנסים בכל דרך לעשות לה דה-לגיטימציה.