קרוא וכתוב

כבוד השופטת יחימוביץ

שלי יחימוביץ קיבלה כותרת נאה בעקבות פרסום גרסתה של המתלוננת נגד קצב אחרי שנפגשה עמה. מפגש פרטי עם המתלוננת על-מנת לעודד אותה בשעות קשות ראוי לכל שבח; אבל שעה שמתנהלת חקירה, יחימוביץ איננה רשאית לנהל "חקירה" פרטית ולאחר מכן לשים עצמה כשופטת. אפילו אם זה נראה כפעולת תגמול לבימה הנרחבת שמקבלים סניגוריו של הנשיא להבאת הכחשותיו. שהרי לִרְשוּת המתלוננת, שלא כמו לנשיא, לא עומד גדוד של יועצי תקשורת ויחצ"נים (על-חשבון מי, אגב?) הנכונים לכל ספין (באמת, כיצד טרם צץ לו היחצ"ן העילג עם ה"שלי רעה רעה" שלו?).  אבל במדינת ישראל יש עדיין משטרה ובתי משפט, ותפקידם טרם הועבר אל הרשות המחוקקת.
אפשר היה לומר שיחימוביץ טרם הפנימה שעברה מהתקשורת לפרלמנט, אלא שגם לו היתה עושה זאת כעיתונאית זה לא היה ממש ראוי. מה שיחימוביץ יכולה וצריכה לעשות זה לפעול להדחת הנשיא, פעולה השמורה בחוק לכנסת. זאת משום שהנשיא אמנם חף מפשע עד שלא הוכח אחרת, אבל שלא כמו כל חשוד אחר, אסור שידבוק בו ולו רבב. בדיוק כפי שמוקנות לו זכויות-יתר וחסינויות מיוחדות, כך גם הדרישות ממנו אינן כמו מאחד האדם.

רבב על בגדו של הנשיא

טוב יעשה הנשיא אם ילך הביתה ולא יאחז בקרנות המזבח של תפקידו שאיננו מאפשר להעמידו לדין; גם אם בסופו של דבר לא יוגש נגדו כתב אישום. לא ניתן לחיות עם נשיא – סמל המדינה – שהמשטרה מחרימה ממשכנו הרשמי מסמכים ומחשב. לא ניתן לחיות עם נשיא החשוד בבעילה אסורה והטרדה מינית ואולי אף במכירת חנינות. תשאלו איך יימנע מצב שבו כל אדם יוכל להדיח בפועל נשיא על-ידי הגשת תלונה נגדו? לשם כך קיימת בדיקה מוקדמת במשטרה. תלונה שאין לה כל בסיס נדחית כבר בשלב הזה. המצב שאליו הגיעה חקירת המשטרה השאיר את האפשרות זאת הרחק מאחור. לכן גם אם מושא החקירה נהנה עדיין מחזקת החפות כאזרח מן השורה, כל יום שקצב ממשיך לשבת בבית הנשיא מבייש את כולנו.
אחת הבעיות החמורות של החברה הישראלית היא שלא קיים בה המושג של it is not done. במקומות אחרים התרבות הזאת קובעת גורלות – ואת האקלים הפוליטי הכללי – יותר מכל פלפול משפטי. מדינה שאין בה המושג של "לא ייעשה", אולי שורדת את טילי החיזבאללה אבל לא לאורך זמן יהיה לאזרחיה ברור בשביל מה.