קרוא וכתוב

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת בחוץ" (מארג' פירסי)

לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.

אין לי עניין להתייחס לפרשת רמון עצמה. אינני יודעת מה היה שם, ויש לי הערכה מסוימת מה תהיה תוצאת המשפט שלו. יש לי עניין רב, לעומת זאת, להתייחס לטענה "היא יכולה היתה לומר לא". לכאורה, מה נכון יותר? ולמה רק "לא"? למה לא להחטיף לו סטירה וגמרנו? אני מקווה מאד שזאת תהיה התגובה האינסטינקטיבית שלי אם אמצא בסיטואציה דומה. אם כי, כשמדובר בשר בישראל, כשמדובר בשר משפטים (כשמדובר, אגב, בשר משפטים לפני ישיבה שבה עומדים הוא וחבריו להחליט לשלוח חיילים למלחמה שממנה חלקם לא יחזרו) – לא בטוח שדי באמירת לא או אפילו בסטירה. כפי שהזכיר לנו היועץ המשפטי לממשלה בראיון שחלקו שודר הערב בערוץ 10, לא מדובר בצעירים בני אותו גיל בדיסקוטק או בהקשר דומה; אלא בשר בכיר, שר משפטים הממונה על אכיפת החוק, ובחיילת צעירה. כלומר, ביחסי כוח לא שוויוניים.

להגיד שצריך "פשוט" לומר לא או לתת סטירה – קל להגיד מהצד, כשאנחנו כבר לא בנות 18. כשיש לנו כבר את ניסיון החיים, האסרטיביות וההחלטיות שלבחורות צעירות עדיין אין. לפעמים צריך להיזכר איך היינו אנו בגיל 18, להיכנס לנעליים של נשים הכפופות לבכירים ביחסי מרות או סתם נמצאות במערכת היררכית, או פשוט זקוקות לעבודה שלהן, כדי להבין עד כמה זה קשה. אני יכולה רק לזכור שכשאני הייתי נערה צעירה וגבר ניצֵל את זה שהיה אתי לבד ושלח לי ידיים לחזה – הסתובבתי והלכתי. וקשה לתאר איך הרגשתי. לדבר על זה לא דיברתי. רק כמה שנים אחר-כך, כששמעתי שהוא הטריד נערה צעירה אחרת, היה לי הכוח ללכת ולומר שחייבים לטפל בזה, שגם לי זה קרה.

בין לחשוב שלא היה מקום להעמיד את חיים רמון לדין לבין לצאת בהכרזה המקוממת של אלוני – יש מרחק של ת"ק פרסה. הצהרות כאלו מחזירות אותנו שנים אחורה. גם היום לא קל להתלונן על עבירות מין, במיוחד לא כלפי בכירים, כפי שמוכיח המחול התקשורתי של הימים והשבועות האחרונים. גם היום זה בון-טון לספר כמה מסכנים הנילונים, לא המתלוננות.  מה שצריכה מתלוננת לעבור עדיין דומה במידה רבה לתקיפה שנייה. הנה מה שכתבתי לפני שש שנים על רקע פרשת מרדכי, וכאילו נכתב היום:

עם השנים הוטמעה ההכרה בכך שהקורבנות חוששות להתלונן על תקיפה מינית, בין השאר בגלל התקיפה השנייה שהן עוברות בעת החקירה והמשפט. נשים רבות תיארו תחושה זאת כאונס שני. אבל כאשר מעורבים בפרשה אנשי ציבור ידועים, האונס הזה עובר גם לזירה הציבורית. מקורבים רומזים לעברה ה'מפוקפק' של הקורבן לכאורה; עיתונאים בכירים מאשימים אותה בכוונות לא טהורות, שאחרת מדוע הצטיידה בבדיקת פוליגרף ופנתה לפוליטיקאים? פרשיות העבר (לכאורה), שעלו עם הפומבי שניתן לתלונה שהוגשה נגד השר מרדכי, עוררו בין השאר את התגובה: 'מה הן נזכרו עכשיו'?, כאילו יש בשנים שעברו כדי לטהר את הסורחים. בפרשה קודמת, פרשת ניר גלילי, הופנתה ביקורת נוקבת כלפי המתלוננת על כך שנעזרה במשרד ליחסי ציבור על-מנת להביא את גרסתה. לא שמענו ביקורת דומה על השר שנעזר (על-חשבון מי?) במשרד כזה.
רבות נכתב על הבושה שאופפת נשים מוטרדות או מותקפות (הרי מאשימים אותן שהן הביאו זאת על עצמן בהתנהגותן); על תחושת חוסר-האונים של נערה צעירה, שטרם גיבשה לעצמה את האני מאמין האישי והנשי שלה, מול דרגות בכירות במערכת הייררכית; על הפחד שיתנקמו בה, שיוציאו דיבתה רעה ושיקעקעו את אמינותה.

כפי שמתברר שוב בפרשיות האחרונות, אין אלה חששות שווא. שמן של המתלוננות מוכפש; קלטות לוהטות שלא היו ולא נבראו מוצעות למכירה; מנסים להציג אותן כקלות-דעת או כסחטניות. אפילו מדור הספרות של הארץ נותן בימה לִבְנוֹ של הנשיא, בספין בכסות ספרותית.  לכן טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהזכיר לנו שהתוצאה של זה תהיה שנשים שעברו גיהנום יחששו עוד יותר להגיש תלונה. טוב עשה שהזהיר אותנו שהכרזות כאלו והתנהלות תקשורתית כזאת, של ספינים מטעם יותר משל עיתונאות אמיתית, יחזירו אותנו שנים רבות לאחור, אחרי שכבר אולי קצת התקדמנו. תגובתם של "מקורבי רמון" כי מדובר באשה בוגרת ולא קטינה הזקוקה לפטרונות של מערכת המשפט – מקוממת אף היא. אשה המתלוננת על עבירת מין זקוקה לתמיכה. יהא גילה אשר יהא. קל וחומר כאשר מדובר באשה צעירה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר – כאשר מדובר באשה צעירה מול גבר במשרה בכירה. טוב עשה מזוז שהזכיר לנו שיש למערכת המשפט מחויבות גם כלפי הקורבנות והמתלוננות. את הדין חורץ בית המשפט. אבל הדרך לשם ארוכה, וכדאי לזכור שהיא כואבת מאד לא רק לנילונים. היא כואבת מאד למי שאחרי שעברה מה שעברה, צריכה גם לספוג כתקיפה שנייה את הזובור של גדוד היחצ"נים והכתבים מטעם. מה חבל שגם שולמית אלוני הצטרפה למקהלה.