קרוא וכתוב

לאחרונה פשתה האופנה בקרב שופטי בית המשפט העליון בדימוס להתראיין תחת כל עץ רענן ולהביע דעתם בכל סוגייה העולה על סדר היום הציבורי. יתכן שהאיסור לעשות זאת בעודם מכהנים (למעט אותם היבטים לא מעטים המובאים לפתחם בעתירות לבג"צ), מביא ליצר לאו בר-כיבוש לעשות זאת לכשהם פורשים מתפקידם. אך כדרכה של אופנה, היא לא תמיד מוצלחת ובעיקר צריך לדעת בה את המידה. הגזמה סופה שהיא ממאיסה את הדובר על קהל שומעיו. דליה דורנר אמנם איננה כמו אחד מעמיתיה, המתבטא לעיתים כאחרון התגרנים בשוק, אבל גם העילה לראיון המשפחתי שנתנו היא ובנה הפרופ' למשפטים אריאל בנדור לטוש ביום שישי לא ממש ברורה. מצד שני, זאת לא הבחירה העיתונאית התמוהה הראשונה, וככל הנראה גם לא האחרונה, שאחראי לה עיתון האב (או שמא נכון יותר לכנותו המוסף של דה-מרקר), הארץ.

עד כאן האקספוזיציה. ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו, שהיא מה שאומר בראיון דווקא הבן, פרופ' בנדור: "כאשר מדובר בעבירות מין, גננת שנפתחת נגדה חקירה אכן צריכה לצאת לחופשה – אבל לא נשיא המדינה. לעבירות מין יש רלוונטיות לתפקידה של גננת כאחראית על ילדים. נשיא המדינה, לעומת זאת, אחראי על ענייני חנינה בלבד, וגם לכך ניתן למצוא פתרון. לעבירות המין המיוחסות לו אין רלוונטיות לסמכויותיו, ועל כן אין שום סיבה שלא ימשיך בתפקידו. זה נקרא 'חזקת המסוכנות'".

גננת החשודה בעבירות מין צריכה לצאת לחופשה כי היא מסוכנת למי שהיא אחראית עליהם מעצם תפקידה, אומר לנו בנדור. הנשיא, לעומת זאת, "אחראי על ענייני חנינה בלבד". האמירה הזאת בעייתית מכמה טעמים. קודם כל, היא מלמדת על הבעייתיות שבראיית כל סוגייה דרך משקפיים משפטניים וצמצומה להיבט המשפטי-הפורמליסטי הצר, של סמכויות במקרה זה. שלא לדבר על כך שגם על-פי החוק מוקצים לנשיא המדינה תפקידים נוספים. כך, הוא מחליט על מי להטיל את התפקיד להקים ממשלה. הוא חתום על כל חוק להוציא חוקים הנוגעים בו, משביע שופטים, מאמין שגרירים וחותם על אמנות עם מדינות חוץ. אבל בעיקר מתעלמת הגישה הזאת לחלוטין מההיבטים הסמליים החשובים שבתפקיד הנשיא, שחלקם נקבעים אף הם בחוק ("הנשיא הוא ראש המדינה" קובע הסעיף הראשון לחוק יסוד: הנשיא). הנשיא אליבא דבנדור איננו ראש המדינה וסמלה אלא איזה פקיד היושב עם חותמת בידו, וחותם על בקשות החנינה המועברות לו ממשרד המשפטים. נו, וגם לזה "ניתן למצוא פתרון".  כך, מה שאסור לכל גננת – מותר לנשיא. ושלא כמוה, לחשדות החמורים נגד קצב אין רלוונטיות לתפקידו. ממש משכנע, מה יש לומר.

אבל בעיה מרכזית בהשוואת הגננת נובעת מהתעלמות דווקא מהיבט משפטי חשוב הנקבע בסעיף 14 לחוק יסוד: הנשיא, שעל-פיו הנשיא חסין מפני העמדה לדין פלילי כל עוד הוא מכהן. לכן הגננת של בנדור לא רק תצא לחופשה, אלא גם תועמד לדין בגין החשדות נגדה, היה והם מגובשים לכדי כתב-אישום. נשיא המדינה, לעומת זאת, ראשה וסמלה, יכול להוסיף לשבת במשכנו, להגיע (או לא) לטקסים שנהוג כי משתתפיהם קמים לכבודו, לחתום על חוקים ולהשביע שופטים, ובעיקר להמשיך להעסיק גדוד של משפטני צמרת ויחצ"נים (על-חשבון מי, אגב?) המתמחים במדעי הספינולוגיה והכפשה מכוערת של המתלוננות נגדו. ולעניין השולי ההוא של החנינות – העניין היחיד שיש לו בו סמכויות, לדעתו של בנדור – כבר נמצא איזה פתרון. כך יכול קצב גם להמשיך לכהן כסמל המדינה ולטעון לחזקת החפות, וגם לא להיות מועמד לדין כל עוד הוא איננו פורש. בקיצור: לבזות את כולנו.

לדרישה מקצב לפרוש אין דבר וחצי דבר עם חזקת החפות. זו שמורה לו כאזרח, לא כנשיא. כל עוד לא הורשע בפלילים הוא אכן חף מפשע. אך לאיש אין זכות מוקנית לכהן כנשיא, ולא ראוי כי אדם יכהן בתפקיד זה כשמעל ראשו עננה של חשדות והמלצה של המשטרה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירות חמורות ביותר. עצוב שצריך בכלל לכתוב את זה, ושאין זה מן הדברים הברורים מאליהם שהיה עליו לפנות את מקומו מרגע שהתברר כי החקירה נגדו מניבה חשדות של ממש, קל וחומר משהוגשה ההמלצה להעמידו לדין. הצד השני של זכות-היתר שלא להיות מועמד לדין היא הדרישה שבנשיא המדינה לא ידבוק רבב ולא עננת רבב. החוק קובע כי לא ניתן להעמידו לדין על שום היותו סמל המדינה, אך בחובות הנדרשות מאותו סמל עצמו – להיות ללא דופי, ללא צל צלו של חשד – בועט קצב בכל עוז ובלי בושה. הוא מנסה לאחוז במקל הזה משני קצותיו, ועגום לראות שזה נעשה לא רק בסיועם של עיתונאים ופוליטיקאים לשעבר אלא גם של משפטנים. 

עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי