בביקורי הקודם בברלין הראה לי מארחי ברייכסטאג את האתר שבו תוקם אנדרטת השואה, שהקמתה היתה שנויה במחלוקת עזה בגרמניה. הפעם יכולתי לבקר בה עצמה. בלב העיר, מרחק הליכה מהרייכסטאג ושער ברנדנבורג, יער של מצבות אפורות-שחורות. בפאתי האתר הן נמוכות, דוגמת אבן מצבה שוכבת על הקבר. במבט מבחוץ כולן אינן גבוהות ממש. ככל שחודרים עמוק יותר אל מערה היער הזה הן מתגבהות, וארכיטקטורת השבילים עולה ויורדת כך שהן מקיפות אותך מכל צד, מסתירות כמעט לחלוטין את השמים ואת היציאה החוצה מן השבילים. מבוך מאיים, המשרה באופן אפקטיבי מאד תחושת חרדה עמוקה. angst. מִלה גרמנית כמעט חסרת תחליף. האמביוולנטיות כלפי האנדרטה הזאת איננה חולפת. מחד גיסא יד לאנונימיות, מצבות מצבות חסרות שם או זהות, ללא הקשר. מן הצד שאני הגעתי ממנו אין שום ציון של מהו האתר הזה. אף לא שלט. רק בצד השני מצוי מרכז המידע של האתר (שגם עליו ובעיקר על האופן שבו הוא מספר את הנראטיב ההיסטורי של השואה יש לכתוב). לכאורה אין באנדרטה ביטוי לחיים שנגדעו או לאימה שבברבריות ששטפה את אירופה רק לפני 60 שנים. מאידך גיסא, ההליכה בתוך יער המצבות הזה מגבירה עד לבלי שאת את אותה תחושת חרדה, ומעצימה את הדימוי העיקרי שנשאר מן הביקור בו, כמשקע דביק שאין להסירו: כל אירופה היא בית קברות אחד גדול ליהודים.
גם למחרת, כשאני מביטה מהחלונות הגדולים של המלון בפוטסדאם, שברווזים שטים בשלווה באגם שהוא משקיף אליו, אינני יכולה להשתחרר מהתחושה הזאת. "ואנזה!" מכריז הכרוז ברכבת לברלין (רכבת! איך אפשר לנסוע בגרמניה ברכבת!). ואנזה. בביקורי זה פחות קשה לי מן הפעם הראשונה שבה דרכה כף רגלי על אדמת גרמניה וברלין, מוקפת בצלילי השפה הקשה הזאת מכל עבר. במובן מסוים הייתי רוצה שימשיך להיות לי קשה באותה מידה. ועדיין אני רדופת מחשבות, ממששת את המגן דוד הקטן שעל צווארי, לא תפור על בגדי. אני צופה אל האגם עטוי הערפילים ותוהה מה לי ולאהבת היבשת הזאת, התרבותית והאדיבה כל-כך, שכל אדמתה ספוגה בדם יהודים. אירופה.
קרוא וכתוב 