קרוא וכתוב

הפעם לא "החיבוק האבהי" שהעניק רמון למתלוננת, לדבריו, אלא החיבוק החם ששלח לו ראש-הממשלה לאחר הרשעתו פה-אחד במעשה מגונה. לא לפני שראש-הממשלה הביע את צערו על החלטת בית המשפט. כך! דומה כי ראש הממשלה כלל לא הפנים מה מחייב תפקידו. הוא רשאי להיות חבר אישי של רמון ורשאי לתת לו כחבר תמיכה אישית. אך מרגע שבית-המשפט אמר את דברו, הרי מה שקודם לכן רמון רק נאשם בו – היה לעובדה משפטית. אז על מה יש להצטער, על ההחלטה להרשיע את רמון או על-כך שהוא ביצע מעשה מגונה בקצינה צעירה?

הבעת הצער של אולמרט היא צעד אחד מעבר לביטוי הנפוץ המביע תקווה כי הנאשם יזוכה. בדרך-כלל הוא נשמע מפי אנשי-ציבור לגבי חבריהם המואשמים בעבירות שאינן מוסיפות כבוד. התקווה, כמובן, צריכה להיות כי הצדק ייצא לאור. אם הנאשם עשה מה שהוא נחשד בו – האם נקווה כי יזוכה? כמובן שלא, נקווה כי הוא יורשע. אם לא עשה – אכן נקווה כי יזוכה.

החיבוק החם של כולנו צריך להיות שמור במקרה זה למתלוננת, שבית-המשפט קבע כי רמון לא בחל בהכפשת שמה ובשימוש בעדים שניסו להשחיר את פניה. אחר-כך עוד מתפלאים מדוע מתלוננות על עבירות כאלה עושות זאת לעיתים באיחור. כאילו לא מספיקה הטראומה שבעצם מה שעברו, תחושות הבושה והגועל, הרצון לשים את הכול מאחור. העובדה כי הן יודעות מה צפוי להן – הקמפיין להבאשת שמן שיובילו אנשי ציבור רבי-כוח וקשרים בסיוע אנשי-תקשורת הסועדים על שולחנם שנים; הניסיון לקשור את שמן לעבר מיני מפוקפק המוריד כביכול מאמינותן (גם בידי עורכי-דין רמי-מעלה, לעיתים אפילו כאלו ששימשו פעם כשרי-משפטים); ההפשטה עירום עריה שיעברו בציבור, בתקשורת ובחקירה הנגדית בבית-המשפט. עלינו להעריך שבעתיים את מי שלמרות כל זאת בוחרות לעמוד על שלהן ולהתלונן. קשה להפריז בערך השירות שהן עושות לכל שאר הנשים, ולכולנו שחשובה לנו דמותה של החברה שבה אנו חיים.

נישוק אשה בניגוד לרצונה הוא מעשה מגונה, קבע בית-המשפט פה-אחד. עצוב שההכרה באמת היסודית הזאת, כי כל אשה היא ריבונית לגופה – צריכה לעבור בתחילת המאה ה-21 בבית-המשפט. אך מכיוון שרבים רבים עדיין לא הפנימו זאת, כולל אנשי-ציבור לא מעטים העושים שימוש נלוז בשררתם, כולל ראש-הממשלה המביע צער על ההחלטה להרשיע במקרה כזה – טוב שבית-המשפט אמר את דברו פה-אחד, בקול צלול. 

אני מקווה כי קצב, שהעבירות המיוחסות לו חמורות בהרבה, קלט את המסר. למי שחושב שבעניין רמון מדובר בעבירה פעוטה שלא היה מקום להתעסק אתה, כדאי לקרוא את אורית קמיר.