קרוא וכתוב

הראיון הארכני עם דן מרגלית במוסף הארץ היום הוא אולי שיאו של ביזיון בתקשורת הישראלית, שבו עיתונאים הופכים ממסקרים למושא לסיקור.

עוד לפני זה, צריך להגיד מִלה על הסטנדרטים המקצועיים הנמוכים המשתקפים בעצם פרסום ראיון כזה. איש תקשורת בכיר(!) כבר לא חבר של פוליטיקאי בכיר(!): את מי זה מעניין? הנקודה החשובה היחידה בכל הסאגה הזאת, התרועעותם של אנשי תקשורת בכירים בישראל עם פוליטיקאים בכירים, והעובדה שהם לא רואים בכך שום פסול וממשיכים ליהנות ממעמדם התקשורתי הבכיר – זוכה להתייחסות שולית בראיון. מרגלית פוטר אותה בכך שתמיד אמר שכשיגיע רגע האמת הוא יבכר את האמת על פני החברוּת. הפרידה סוחטת הדמעות בין מרגלית לאולמרט, ממש טלנובלה, שמתפרסת על מי יודע כמה עמודים (אני קוראת רק את המהדורה האלקטרונית), היא ההוכחה האולטימטיווית לכך לדידו.

מקומם של עיתונאים הוא מאחורי הקלעים. הם צריכים לסקר, לפרשן, ועליהם לשמור מרחק ממושאי הסיקור שלהם. הם יכולים להפיע בתקשורת כפרשנים מקצועיים (נניח, פרשן בעיתון מסוים מופיע בתכנית טלוויזיה על-מנת לתת פרשנות לארוע). מי שרוצה להפוך את היוצרות וליהנות בעצמו מאור הזרקורים – יתכבד ויחליף מקצוע. שלי יחימוביץ לפחות התמודדה בפריימריס. הפיכתם של עיתונאים לגיבורי תקשורת ותרבות, לסיפור, למושאים לסיקור בעצמם על-ידי חבריהם, בשיטת היד לוחצת יד (אני אפרסם אותך היום ואתה תפרסם אותי מחר) – היא הסתאבות של התקשורת הישראלית.