קרוא וכתוב

לידיעה הזאת – על אשה שמתה מוות קליני כתוצאה מתסחיף מי שפיר ושבה לחיים לאחר החייאה בת שעתיים – היתה, כך מתברר מהתגובות, גרסה מקורית. מגיבים רבים התייחסו לנקודה מסוימת בדברי בן-זוגה של האשה, שייחס את מאמצי-העל של הרופאים להצילה גם לתכונות פיסיות מסוימות שלה. התגובות הנזעמות/מזועזעות הביאו כנראה את ynet להפעיל את מספרי הצנזור בפליק פלאק לאחור. אבל למרות שיתכן שלפנינו (סו"ס!) סיבה רפואית לכך שגברים מעדיפים בלונדיניות (מצילים להם אותן ממוות קליני), אני רוצה להתייחס לעניין אחר שעולה מהסיפור הזה. לדברי בן-הזוג (אלה ש-ynet השאירו בינתיים), סיפר לו הרופא "שעל פי הספרות הרפואית הם לא היו צריכים בכלל להילחם על חייה, בשל הסיכויים הנמוכים". אחר-כך באות ההשערות מדוע הם בכל זאת נאבקו, שלא ברור עד כמה הן אכן נאמרו על-ידי הרופא ועד כמה הן מהוות פרשנות של בן-הזוג הנרגש.

אבל מה בכל-זאת ההסבר לכך שצוות רפואי נאבק על חייה של חולה הרבה מעבר לפרוטוקול הרגיל, הקובע כמה זמן מבצעים החייאה במקרים כאלה ומתי אין בה טעם? מי ומי בקטגוריית בני-המזל? ראשי ממשלות? קרובים ומקורבים? או שמדובר פשוט ברופא תורן עקשן ובמזל ליפול דווקא למשמרת שלו?
והשאלה המציקה באמת: כמה כאלו שוויתרו עליהם כי כך אומר הפרוטוקול יכולים היו עדיין להיות בינינו, לעבוד, ליצור, ליהנות מבילוי עם המשפחה והחברים, לרדת על אבטיח אחרי הים, בקיצור – לחיות?

פרוטוקולים רפואיים הם דבר חיוני. אי-אפשר שבכל מקרה ומקרה יחליטו אד-הוק. המשאבים – גם החומריים וגם משאבי הזמן של הצוות הרפואי – מוגבלים. אז מסתמכים על הניסיון המצטבר ועל הסתברויות (שכמעט תמיד – וזה חשוב – מוצגות לנו, ההדיוטות, כוודאויות). אבל המקרים החריגים האלה שופכים אלומת אור מרוכזת על הבעייתיות שבפרוטוקולים. הכללות הן אולי דבר הכרחי, אבל חיוני לשאול מהם הקריטריונים להן ולא פחות מכך לחריגות מהן. ההכרעות שבהן מדובר הן הכרעות טרגיות. הדיון אודותיהן צריך להתקיים באור. לא פחות מהביסוס להן, מגיע לנו לדעת מתי מחליט הצוות הרפואי לחרוג מהן ולמה.

עוד בנושא: ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור