קרוא וכתוב

כלת פרס נובל לספרות לשנת 2007 היא הסופרת דוריס לסינג. שנים רבות אני מצפה שזה יקרה. התקשיתי להתחבר לספריה המאוחרים יותר, אך כמו שקורה לא אחת יש סופרים שהפרס מגיע להם בגין יצירה אחת ויחידה. זהו המקרה של דוריס לסינג וספרה המופלא מחברת הזהב, שראה אור לפני למעלה מ-40 שנה, ב-1962. מחברת הזהב הוא (בין השאר) ספר פורץ דרך ומכונן של התודעה הנשית. על מה הספר? אענה על-כך בעקיפין (או יותר נכון לא אענה), במילותיה של לסינג עצמה. כותבת לסינג בהקדמה לספר (שתורגם בידי ג' אריוך ויצא בעם עובד בשנת 1978):

"אבל כוונתי העיקרית היתה לקבוע לספר צורה שהיא עצמה תהיה קביעת עמדה, חיווי בלי מלים: לדבר באמצעות הצורה שאקבע לספר.
וכמו שאמרתי: בזאת לא הבחינו".
ובסיום ההקדמה, כשהיא מספרת שגם עשר שנים אחרי שכתבה אותו היא מקבלת כשלושה מכתבים בשבוע המתייחסים אליו. אחד על מלחמת המינים, השני על פוליטיקה והשלישי על מחלת הרוח. "והרי זה אותו הספר". היא כותבת. וממשיכה:
"ומטבע הדברים חוזרים המקרים האלה ומעלים שאלות לגבי מה שמבינים בני-אדם כשהם קוראים ספר, ומדוע אדם אחד רואה תבנית אחת בלבד ואינו משגיח כלל בשום תבנית אחרת, ומה מוזר הדבר, שאני, כמחברת, רואה ברור כל-כך ספר הנראה לקוראיו אחרת לגמרי.
וממחשבות מסוג זה נבעה מסקנה חדשה: שלא רק מידת ילדותיות היא מצד סופר לרצות שהקוראים יבינו מה שהוא עצמו מבין, ויעמדו על צורתו וכוונתו של רומן שכתב כפי שהללו נראות לו – אלא שהעובדה כי הוא רוצה בזאת משמעה שלא הבין ענין יסודי מאוד; שהספר חי ופעיל ומפרה ומסוגל לעורר מחשבה ודיון רק אם תבניתו וצורתו וכוונתו אינן מובנות, משום שהרגע שבו עמדת על הצורה והתבנית והכוונה הוא גם הרגע שבו אינך יכול עוד להפיק ממנו כלום.
וכאשר תבניתם וצורתם של החיים הפנימיים שבספר ברורות לקורא במידה שהן ברורות למחבר – אולי אז הזמן להשליך את הספר הצדה, כדבר שעבר זמנו, ולהתחיל שוב בדבר חדש".

נובל 2006: ממתק טורקי
נובל 2006: יקיר הבלוג זכה בנובל לספרות