הארץ מדווח: "ועדת הערר של רשות השידור דחתה את הערר על פסילת תשדיר פרסומת רדיופוני, שקרא להכרה ביישובים הבדואיים הלא מוכרים בנגב. 'התשדיר שנוי במחלוקת פוליטית ואידיאולוגית בציבור", כתב יו"ר הרשות משה גביש, שמשמש גם כיו"ר ועדת הערר, 'ולכן צדק מנכ"ל הרשות בהחלטתו לפסול את התשדיר'. (…) גביש ושאר חברי ועדת הערר דחו את הטענה העקרונית של 'במקום'. 'על פי העובדות וכידוע לחברי הוועדה", כתב גביש בהחלטה על דחיית הערר, "נושא היישובים הבדואיים וחוקיותם נמצא במחלוקת. בימים אלה נבחן העניין בוועדה שהקימה הממשלה'."
הידיעה הזאת תפסה אותי בעיצומה של עריכת דוח של 'רופאים לזכויות אדם', על זכויות בריאות של נשים בדואיות-ערביות מן הכפרים הלא-מוכרים. גם מי שמודעת, כמוני, למצבם הקשה של הבדואים בנגב, יוצאת מזועזעת מתיאור תנאי החיים שלהם. במקרה הזה במיוחד מהשפעתם על בריאות הנשים בקהילות אלה, הסובלות מאפליה כפולה ומשולשת. תקצר היריעה; צריך פשוט לקרוא את הדוח, כשהוא ייצא.
אבל כאן אני רוצה לומר משהו על ההחלטה שלא לשדר תשדיר הקורא להכיר בכפרים הלא-מוכרים. שאינם מחוברים לרשת החשמל, שאין להם תשתית תחבורתית ולא מים זורמים, שבתיהם נהרסים. מדובר בתושבי מדינת ישראל, להזכירכם. לקרוא להכרה בישובים הבדואים הלא-מוכרים – זה "שנוי במחלוקת" אליבא דרשות השידור. תשדיר הקורא להצטרף לחגוג עם הישוב היהודי בחברון איננו שנוי במחלוקת פוליטית, לגרסתה של הרשות, המאשרת אותו לשידור מדי שנה. גם לא תשדיר הקורא לשמור על ירושלים כעיר מאוחדת. רק הבדואים שנויים במחלוקת. "נושא היישובים הבדואיים וחוקיותם נמצא במחלוקת", כלשון ההחלטה. לידיעת משה גביש: גם החוקיות של ההתנחלויות שנויה במחלוקת. שנויה במחלוקת בישראל, זאת אומרת. בכל מקום אחר היא לא שנויה במחלוקת משום שברור לכול שהן הוקמו בניגוד לדין הבינלאומי.
עוד בנושא: עניין של בחירה
קרוא וכתוב 