קרוא וכתוב

סוגיות בניהול

ידיעה ב-NFC: "נשיאת בית המשפט העליון אמרה בשיחה סגורה כי בפסיקתה להורות על מיגון בתי הספר בשדרות נבע שיקול הדעת מההנחה כי 'אין אחרי ולא כלום'. כלומר: הידיעה כי לא ניתן יהיה לערער על החלטה שלא למגן את שדרות, וכך ישתמטו הרשויות מלמגן כנדרש.   דבריה של ביניש נאמרו בשיחה סגורה 'שלא לייחוס ולא לציטוט' עם העיתונאית אילנה דיין ששאלה אותה בנושא. את הדברים גילתה דיין בכינוס (…) דיין הסבירה כי היא מרשה לעצמה לגלות את הדברים משום שהם לא יכולים להזיק לביניש, כלשונה."

מהידיעה הזאת אנחנו למדים שני דברים. ראשית, שבייניש לא מבינה שיש החלטות (מה לעשות) שהן במתחם שיקול הדעת של ממשלה נבחרת. העובדה שאם היא לא תתערב הממשלה תעשה טעות, לדעתה, איננה סיבה להתערבות שיפוטית. [על הקשיים העקרוניים שבעתירת המיגון ראו כאן].
שנית, שדיין חושבת שהיא מעל האתיקה העיתונאית. כלומר, שהיא תחליט מתי יש טעם לשמור עליה. דיין איננה מבינה שבכך היא מערערת בסיס חשוב של הפרקטיקה העיתונאית: האמון שיכולים מקורות לתת בעיתונאים. עיתונאים מסכימים ל"לא לייחוס ולא לציטוט" מסיבות שונות. כשיחת רקע; כ"קח ותן" (לא אפרסם את המידע הזה, בהזדמנות אחרת תתן לי מידע לפרסום); כי זה עושה נעים לאגו, לדעת שאני יודע משהו שקוראי לא. (ובהזדמנות ארמוז להם שהם אינם יודעים). עיתונאי זקוק למקורותיו. אם הוא לא יעמוד בהבטחותיו להם, לא תהיה להם סיבה לתת בו אמון. אי-אמון כזה ידלדל את מקורות המידע שלו ודרכו של כולנו. כך כורתת אילנה דיין הענף שעליו היא יושבת. רק שבמקרה זה לא מדובר באיזה ענף פרטי.

בלי למצמץ

כותב ארי שביט על אהוד אולמרט: " הוא יכול לומר היום את ההיפך משאמר אתמול, בלי למצמץ". מעניין, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיכתב על שביט עצמו באותה מידה של דיוק.

אשר הוא לא יום ולא לילה

הארץ הוא כבר לא מה שהיה פעם, אפילו לא מבחינת תקינות הלשון. אבל אתמול היה השיא, מבחינתי. כותרת בעמוד הראשון בישרה: "היום בלילה מזיזים את השעון". ובכן, עורכים יקרים, או ביום או בלילה. אין דבר כזה "היום בלילה". בגוף הידיעה זה דווקא היה כתוב בסדר: הלילה.