קרוא וכתוב

האם המהלך היה מתוכנן? הסכמה לעסקת טיעון מתוך ידיעה שיעתרו נגדה בבג"צ, ולאחר שהפרקליטות תגן על העסקה בחירוף נפש ותטען שהראיות בתיק לא היו חזקות דין – נסיגה מעסקת הטיעון תוך השארת הפרקליטות עירום ועריה. או שהטקטיקה התגבשה תוך כדי הדיונים בבג"צ, כשהתברר לפרקליטים איזו ביצת זהב מטילים נציגיו של מזוז לחיקם. מבחינתו של קצב הכף הוכרעה, ככל הנראה, בהבנה שהפרקליטות איתנה בדעתה לדרוש קלון. לא רק הקלון שעצם ההודאה הנחוצה בעסקת הטיעון היתה ממיטה עליו בעיני הקרובים לו. גם כל התנאים המפליגים שאנחנו אמורים לממן לו עד סוף חייו היו מתפוגגים לנגד עיניו. זה כבר יותר מדי.

מובן שהנפש הקונספירטיבית, או סתם זאת הצמאה למורכבות פתלתלה, שבסופה מתגלה האור הבוהק הצוחק לה: איפה היית? לא הבנת שהייתי כאן מלכתחילה? – תעדיף את האפשרות הראשונה. כמה מרגיע, באופן פרדוקסלי, לדעת שהדברים מתוכננים, מוסדרים מראש; והפרקליט הנבון רק ממתין לתוצאות המהלך שטווה כשחקן שח מיומן. אחר-כך יכתוב מי שהיה פעם מגינן של זכויות אדם נראטיווים על נפלאות עלילותיו, בלשון פואטית, מתבשם מעצמו תוך שמירה על אירוניה קלה. "המשפט הוא משחק השקר", אמר לאחרונה. מי כמוהו יודע. אלא שפעמים רבות המציאות איננה מתוכננת, ולא מסודרת כלל. מה שמפתה לראות כמהלך מתוחכם איננו אלא מהלך עניינים "סתמי", ובמקרים אחרים רשלנות ואף טפשות. במקרה זה, גם הסיכון לנאשם גדול. כך או כך, גם אם המהלך המתוחכם לא היה מתוכנן, ברור שצוות הפרקליטים נהנה מאד מהרושם שנוצר. מה אכפת להם שיזקפו אותו לזכותם, גם אם כלל לא תוכנן על-ידם? אולי בגלל זה הם טורחים להכחיש זאת באופן כה נמרץ.

תהא אשר תהא האפשרות הנכונה, התוצאה היא שהפרקליטות סינדלה את עצמה. בעזרתם האדיבה של העותרים נגד עסקת הטיעון, היה עליה להצדיקה בבג"צ. וזאת עשתה כשהיא טוענת בלהט לחולשתן של הראיות (אותן ראיות עצמן שקודם לכן סברה שהן עולות לכלל אישום באונס). כעת היא תגיע לבית המשפט מפורקת מנשקה: אם תגיש את כתב האישום המקורי או את הדומה לו (שמזוז טען שלו לא היתה מתגבשת עסקת הטיעון היה מוגש, השד יודע איך אם הראיות כה בעייתיות) – הרי תגיש כתב אישום שהיא עצמה טענה בבג"צ לחולשתו. ואם כעת היא סבורה שהראיות חזקות דין, מדוע הגיעה להסדר טיעון in the first place?

מהעיתונות עולה כי ממילא יש בפרקליטות שתי דעות באשר לחוזקן של הראיות בתיק ולהסתברות לזכּוֹת בו. חשוב שהפרקליטה הממונה על התיק מאמינה בחוזקו. מזלו של מזוז, היוצא מן הפרשה בשן ועין, הוא שכעת, שלא כקודם, עומד לרשותו פרקליט מדינה המבין דבר או שניים בפלילים. משה לדור גם לא היה מעורב בתיק ויוכל לבחון אותו באופן נקי ובעיניים לא משוחדות.

כל מה שראינו עד כה הוא רק ההתחלה. משפט קצב יהיה ארוך ומלוכלך. שלוחיו של קצב לא יבחלו בדבר. א' כבר הואשמה בשידור חי ע"י יועצו של קצב כי היא עוסקת בזנות (כאילו גופן של זונות מותר לכל אדם). פרקליטו האחר (לא אביר זכויות האדם), גם הוא נתן לנו כמה רמזים מקדימים. כמו שקורה להרבה עורכי-דין פליליסטים, מרוב התרועעות עם שולחיהם הם מאמצים חלק מגינוניהם. לכן, כנראה, נקט עו"ד אמיר בלשון אנסים מובהקת כלפי ארגוני הנשים ואחרות שהפגינו מול בית המשפט: "רציתן – קיבלתן".

נכון, יתכן שקצב לא יורשע בכל העבירות שאותן ביצע. חלקן לא יופיעו כלל בכתב האישום. בטרם נצא לדרך הארוכה והמכפישה (את הקורבנות), יש לזכור כי במשפט פלילי יש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר. זיכוי יכול שתהיה משמעותו לא יותר מכך שבית המשפט לא שוכנע מעל לכל ספק סביר באשמתו; לא שהנאשם לא עשה את מה שמיוחס לו. מסקנותיו של בית משפט אינן קביעת אמת עובדתית אלא קביעת אמת משפטית: אלו הן העובדות כפי שניתן להוכיחן במסגרת השפה המשפטית והאילוצים שעל-פיהם היא פועלת. פסיקת בית המשפט אינה קובעת את העובדות כולן. גם לא את העובדות ואין בלתן. היא קובעת את האמת כפי שניתן להוכיח אותה בכללים המשפטיים, ותו לא. הפער בין העובדות לבין המסקנות המשפטיות יתחוור לנו כשנזכור שבגין אותו ארוע עצמו יכול אדם שיזוכה בפלילים אך יחויב בדין אזרחי. שכן שם אין צורך להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר אלא רק לשכנע בהסתברות. לא העובדות השתנו, רק הכללים המשפטיים.

כך או כך, קצב כבר המיט קלון על ראשו. החל מההתנהגות המיוחסת לו והכפשת המתלוננות בידי עושי דברו; עבור בחתימה על הסדר טיעון ללא שום רצון להודות במה שכלול בו; וכלה בסיבוב הפרסה הסופי, תוך שהוא חג במכוניתו סביב בית המשפט (כנראה לא מצא חניה). גם אם לא עשה דבר זולת בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות, ביזיון הוא כבר המיט על משרת ראש המדינה. קלון עוטים גם עורכי-דינו. לא משום שהם מגינים עליו; כל אחד זכאי להגנה. אך מכאן ועד להסתובב עם טי-שירט שעליה מודפסת אמרה של אחת האל"פיות שהם מביאים כראיה לכך שהיה ביניהם בכלל רומן (מה שכנראה יוכחש כעת, אבל מה זה משנה), במין סוג של בדיחה פנימית שדואגים שהיא תצולם לטלוויזיה – רב המרחק.

בספרות על הגירת עבודה מקובל לדבר על שלושת ה-D's, בהתייחס לסוגי העבודות שמהגרי העבודה עוסקים בהן, אלה שהעובדים המקומיים לא ששים לעשות בעצמם: Dirty, Difficult, Dangerous. כמה מתאים לכל הפרשה הזאת ולמה שעוד צפוי לנו.

קצביאדה (מבחר):
ארבע קושיות. למזוז. ועוד אחת לפלדמן
לילה לבן למערכת המשפט
It is not done: רבב על קצב