הפקולטה למשפטים (הפורום למשפט ופילוסופיה) בשיתוף עם החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ארגנו כנס בינלאומי מכובד שנושאו שוויון.
בכנס משתתפים 20 דוברים, במתכונת של מרצה ומגיב. ועכשיו נחשו, כמה נשים משתתפות בכנס שנושאו, כזכור, "שוויון"?
התשובה: אחת. כמגיבה.
ולמשתתפים מכובדים בכנס, בעלי דעות מתקדמות עד רדיקליות, שבדרך-כלל מספרים לנו רבות על שוויון, גם באופן אקדמי וגם מחוץ לאקדמיה, בטלוויזיה, בעיתונות ובבלוגים – זה כנראה לא מפריע. בכל אופן לא מפריע להם להשתתף. או שהם מדקלמים לעצמם את התירוצים הרגילים שאנחנו מקבלות להיעדרן של נשים מכנסים אקדמיים. שמענו כבר את כולם. והם תמיד אותו דבר. או שאולי יעירו על כך הערה מתוחכמת בפתח הרצאתם, לכסות את ערוותם המשותפת, וירגישו נפלא.
לצערי לא מצאתי כרגע גרסה מקוונת להזמנה שאפשר לקשר אליה. תודה לד"ר יופי תירוש שהעבירה לי את ההזמנה באי-מייל, בליווי ההערה הקולעת (המצוטטת ברשותה): "נראה מרתק. אני רק מציעה להוסיף עוד פייפר אחד, שנושאו 'מה ניתן ללמוד על שוויון מתוכנית הכנס על שוויון'."
קרוא וכתוב 
מארגני הכנס, ד"ר דני אטאס ופרופ' דוד אנוך, פנו אלי בבקשה לאפשר להם להגיב למה שכתבתי. אני נענית לבקשתם, ומביאה את תגובתי לתגובתם מיד אחר-כך. נעמה
העדרותן של חוקרות ומרצות בכנס אקדמי מצביע על בעיה. זו אותה בעיה בדיוק אם
הכנס הוא בנושא "כימיה אורגנית", "מכשירים פיננסיים", או "שוויון". אם כי, יש
להודות, יש איזו אירוניה בכך שכנס בנושא שוויון מגלם בעצמו דוגמא לבעיה שאיתה
הוא לכאורה מבקש להתמודד. לכן, איני מתקומם על כך שהאירוניה הזו תנוצל כדי
לעורר שוב בפעם המי יודע כמה את תשומת הלב לבעיה אמיתית, שהכנס הזה וכנסים רבים
אחרים אינו אחראי לה, אבל הם אכן משקפים אותה. אני כן נפגע כשמוטל דופי בי ובשותפיי לארגון הכנס ללא כל הצדקה.
הבעיה האמיתית שהרכב המשתתפים בכנס מצביע עליה היא של מיעוט חוקרות ומרצות
באקדמיה בכלל, ובתחומים מסוימים באופן בולט יותר. אף אחד לא מצפה שבכל כנס יהיה
ייצוג שווה לגברים ונשים, אבל אפשר לצפות שבאירועים מהסוג הזה, ובבחינה לאורך
זמן, תהיה נוכחותן של נשים פחות או יותר יחסית לחלקן בתחום. ואפשר לצפות
ממארגני כל כנס לעשות מאמץ מיוחד כדי שתהיינה מרצות בשיעור סביר בין משתתפיו.
בארגון הכנס הזמנתי שנים עשר גברים וחמש נשים, כולם פילוסופים פוליטיים מהעולם
שחוקרים את תחום השוויון במתודולוגיה אנאליטית בהתאם לאופי האירוע. יחס זה נותן
העדפה בולטת לנשים ואינו מייצג את חלקן הקטן יותר בתחום. כל הנשים שהוזמנו
סירבו מטעמים שונים כמו התחייבויות קודמות, או שהנושא אינו תואם את תוכנית
המחקר העכשווית שלהן. כמו כן הזמנתי שש נשים נוספות להיות מגיבות בכנס, כולן
להוציא אחת סירבו. חלקן מהטעם שזה אינו תחום המחקר שלהן ולכן אינן מרגישות בנוח
להגיב על ההרצאות שיימסרו בכנס.
צר לי ולחבריי לארגון הכנס שזו התוצאה. אבל צר לי גם שהוטל בנו דופי מבלי
שנבדקו הפרטים לאשורם. כל מה שאפשר לצפות מאתנו הוא למאמץ מיוחד להביא להשתתפות
נשים ביחס הולם. את זאת עשינו.
המארגנים מודעים לאירוניה (בלשון המעטה), שהרכב הכנס שלהם מדגים את הבעיה שהוא (לכאורה, אכן) מתמודד אתה. אבל זה לא מפריע להם לקבוע בכל זאת, ברישא של אותו משפט ממש, שאין הבדל בין כנס על כנס על "שוויון" לכנס על "כימיה אורגנית" או "מכשירים פיננסיים". ובכן, יש הבדל. הקביעה הזאת מזכירה לי פרופסור ידוע לשמצה באוניברסיטה העברית, שהיה טוען בשיעוריו שכמו שמרצה לגיאומטריה לא צריך להיות משולש, כך מרצה לתורת המוסר לא צריך להיות מוסרי. הוא, אגב, יישם את התובנה המעניינת הזאת באופן אישי "בהצלחה" רבה.
במארגני הכנס לא הוטל דופי באופן אישי. נכתבה הערה חריפה על תופעה שמצדיקה הערה חריפה. אכן "בפעם המי יודע כמה". באמת חבל שהמציאות מחייבת לחזור על מה שצריך להיות מובן מאליו "בפעם המי יודע כמה". אבל זה לא הכרח פיסיקלי, המציאות הזאת. אולי אם נראה כנסים עם יותר נשים לא נצטרך לחזור על כך "בפעם המי יודע כמה". כאן אין פרטים לבדוק: יש תוצאה. היא מדברת בעד עצמה. גם אם נעשה מאמץ גדול, כמו שאני מוכנה להניח עוד לפני שהמארגנים כותבים את זה, הוא בפשטות _לא מספיק_. הוא לא מבטל את התוצאה הלא-ראויה.
יש אכן תחומים שבהם באופן מובהק נשים עוסקות פחות. יש לפעמים קושי של ממש לקבל תשובות חיוביות מנשים להשתתף בכנסים. זה, אגב, מטיל אחריות גם על הנשים שאליהן פונים, להיות מודעות לכך יותר, ולעשות מאמץ מיוחד כדי להיענות ולסייע לשינוי המציאות הזאת. מאמץ מיוחד כמו שנדרש מהן מאמץ מיוחד בכל דבר, להיות יותר טובות, כדי להיחשב אותו דבר. כדי, למשל, להיות מוזמנות לכנסים שמארגנים גברים.
כדאי גם לשאול: מדוע בחרו המארגנים לפנות ולא להוציא קול קורא לכנס? קול קורא הוא אחת השיטות המקובלות, אם כי לא הבלעדיות, לארגון כנסים אקדמיים. כשמו, הוא קורא לחוקרים פוטנציאליים להציג את עבודתם בכנס שזה נושאו. על התקצירים שנשלחים עוברת ועדה המארגנת הבוחרת מהם את המתאימים להיות מוצגים בכנס. נכון, אולי גם אז נשים לא ייענו בשיעורים מספיקים. אבל כאשר לא מוצא קול קורא, התוצאה היא מועדון, שחבריו בוחרים את מי להזמין. וגם אם הם אנשים נפלאים, עם רקורד מצוין בתחום של שוויון ובכל תחום אחר, הם יזמינו את מי שהם מכירים. מועדון תמיד מדיר. גם נשים, גם אחרים.
ולבסוף, הגיע הזמן לדבר גם על המציאות הזאת, שאותה לא רק משקף הכנס, כדברי מארגניו, אלא גם תורם לה את תרומתו, כמו כל דבר הפועל במציאות הזאת. מדוע יש פחות נשים בטופ של האקדמיה, למרות שבישראל למעלה ממחצית מסיימי הדוקטורט הן נשים, למשל? לדבר על החסמים המובנים באקדמיה נגד נשים. וגם על האפליה. חלקה גלויה וחלקה הגדול סמויה. לדבר על הסיבה לכך שנשים מסרבות יותר להשתתף בכנסים בחו"ל (למשל, חלוקת הנטל הלא-שוויונית בביתן, גם כשהן נשואות לבני-זוג מתקדמים מאד, אפילו מהאוניברסיטה). אבל על זה, כמו שאמר לי פרופ' אנוך בשידור הרדיו שבו התראיינו בנושא, "צריך לדבר _מתישהו_". זה תמיד מתישהו; אף פעם לא עכשיו, נושא הנשים.
כמה עצוב. כמה מדכא. כתבתי עוד על כך ברשימה "הנקודה העיוורת של השמאל": http://www.notes.co.il/carmi/14066.asp
ואולי משהו טוב בכל זאת ייצא מזה. אולי בכנס הבא בכל זאת נראה קצת יותר נשים. אם כן, אז כדאי המאמץ וכדאי המחיר שמשלמות מי שמצביעות על התופעה למגינת לבם של המארגנים.