קרוא וכתוב

גם אם החשד שהמימונים הכפולים לנסיעותיו של אולמרט ובני משפחתו הגיעו מעמותות וגופים ציבוריים שונים לא יוכח כנכון – יספגו גופים אלה מכה אנושה. ובמידה לא מועטה של צדק.

גם כך הגענו כבר למצב שבו כל צלצול טלפון שלישי בבית הוא מעמותה המבקשת תרומה (הצלצול השני הוא ממכון סקרים). יותר ויותר אני מבינה ללבם של אותם קרובי משפחה בארה"ב, שלא היו עונים כשצלצלתי אליהם מהסקייפ, כי הם לא עונים לשיחות לא מזוהות, שיותר מ-90% מהן הן הטרדות מסחריות מסוג זה. עם כל הרצון הטוב והסבלנות, זה הדבר האחרון שיש לי ראש להתעסק אתו בשמונה בערב, השעה החביבה על המנדבים והסוקרים משום מה.

זה מצטרף לאי-הנחת מגובה המשכורות של בכירים בעמותות כאלה, שבעודם משדלים אתכם לפתוח את הכיס הם דואגים לעצמם היטב למשכורות שמנות ולתנאים משומנים. נכון, קשה לדאוג למסכנים כשאתה מסכן בעצמך. אבל מכאן ועד לתחושתם המבוססת של התורמים, שהכסף שלהם לא מגיע ליעדו אלא לכל מיני הוצאות נלוות של הארגון, שחלקן שמנת או אף קצפת – ארוכה הדרך.

ההתלבטות האם לתרום לעמותות איננה חדשה. האם להתעקש על כך כי זהו תפקידה של הממשלה, שבכך שהעמותות שוחרות הטוב האלה נכנסות לתמונה הן משחררות את הממשלה מחובתה זאת? או האם להכיר בכך שגם לכל אחד ואחת מאתנו, כאזרחים, כבני-אדם, חובה לעזור לזולתנו? יש הטוענים (הפילוסוף פיטר סינגר, למשל) שכל אדם החי ברווחה מערבית חייב מוסרית להפנות את כל מה שמעבר לדרוש לו לקיומו הבסיסי (הקשה לכּימוּת) לעזרה לנזקקים בעולם. ובכלל, קשה לעמוד מנגד, מול המצוקה הקשה, רק בשם הנימוק העקרוני שבכך מסייעים לממשלה למעול בתפקידה.

בינתיים, כמה אמצעי הגנה מתבררים כנחוצים. כשלעצמי, בשנה האחרונה אני מסרבת בתוקף לתרום בטלפון. העמותות הפונות (ששומרות בקפדנות את פרטי משנה לשנה, ולעיתים מתקשרות גם שלוש פעמים תוך חודש, גם כשאני מבקשת למחוק אותי מהמאגר ולהפסיק להתקשר) מתבקשות לשלוח לי הביתה טופס בדואר, אם הן מתעקשות. אני מדגישה כי אני מחליטה בכל שנה רק על כמה תרומות ספורות ולא נענית לכל פנייה. דרישה מומלצת נוספת כתנאי להעלאת תרומה (לא שלא ניסיתי בעבר), היא לקבל פירוט בכתב על אופן השימוש בכספים שהן מקבלות מאתנו. כמה הולך למשכורות? להוצאות ארגון אחרות? לפרסום ויחסי ציבור? ואיזה אחוז מהכספים מגיע באמת לעזרה שאותה הם מבקשים מאתנו? זכותנו גם לדעת כמה מרוויחים חמשת בעלי המשכורות הגבוהות בארגונים המבקשים את מעותינו הקטנות. ועכשיו, כנראה, צריך רובריקה מיוחדת לכמה כספים הם הפנו למימון נסיעות של פוליטיקאים ובני משפחתם.

לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. אבל חובת ההוכחה היא על העמותות.

יש גם דרישות כלליות יותר. עמותות שאני מפסיקה לתרום להן הן, למשל, עמותות שלא עונות לפניותיי או עונות להן בגסות מנומסת (זה לא ממש אוקסימורון כמו שזה נשמע. מדובר בתשובה שנועדה לחפף אותי מהם במהירות האפשרית, המתקבלת מעמותה ששילמתי לה דמי חבר). או עמותה שהגעתי אליה פעם לראיון עבודה אחרי שעברתי את כל הסינונים, והובטח לי מפורשות שיחזרו אלי בין אם התשובה חיובית ובין אם שלילית. עד היום לא שמעתי מהם. ואני הפסקתי את תרומתי השנתית הקבועה. כי אני מצפה מעמותה הנהנית מכספי שתתנהל באופן תקין ונאות בכל התחומים. עמותות שלא מכבדות אותי, כחבֵרה או כאזרחית, שנזכרות בי רק כשהן צריכות את כספי, גם לא ייהנו ממנו.

לא צריך לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. יש עמותות העושות עבודה חשובה ביותר. לא בכולן מרוויחים הבכירים סכומי עתק ואדם צריך להשתכר כראוי. בתחומים מסוימים אין תחליף למגזר השלישי, כי הוא מטפל בנושאים שלא יקבלו מענה במישורים אחרים. אני עצמי עדיין לא זנחתי את החלום להקים ארגון שיעסוק בזכות לפרטיות, זכות מוזנחת מאין כמותה אצלנו. אבל במידה רבה חובת ההוכחה היא על העמותות. היכרתי מקרוב כמה ארגונים ועמותות המתבססות על כספי תרומות. וגם באלו שהתנהלו באופן תקין, היתה איזו יד קלה על כספי ציבור שמימנו אותן. לא אשכח את אותו ארגון זכויות אדם, שביקש שנה אחת לחלק לעובדיו בונוס(!), כי הם עבדו מאד קשה בגלל המצב הקשה של זכויות האדם. והמסר המושחת והמשחית, כמובן, הוא שככל שייפגעו יותר זכויות כך עובדיו יצ'ופרו ויקבלו יותר כסף.   מעניין אם לכך התכוונו תורמיו של אותו ארגון (שעובדיו, אגב, השתכרו היטב).

לקח הפגיעה של אולמרטורס, עבור העמותות, הוא ששקיפות, תקינות ונאותוּת בהתנהלותן הן חיוניות. הלקח עבורנו הוא לעמוד על שלוש הדרישות האלה לפני שאנו נענים לפניותיהן לפתוח את הכיס.

עוד בנושא:
צדק או צדקה? בין הומניטריות לזכויות אדם (מתוך הרשימה "בזכות ולא בחסד")
צדקה תתחיל מבית
צדק, לא צדקה