קרוא וכתוב

שיחה ראשונה

[נוכחים: הוא, היא, אני]

בעלה של שכנתי לחדר מגיע בצהריים. היא הרגישה רע בלילה אחרי הניתוח. הוא לא שואל איך היא מרגישה. מבחינתו הוא הסובל המרכזי: הוא הוטעה לחשוב ע"י בתם ("הבת שלך", כלשונו) שצריך כבר לבוא לקחת אותה מבית החולים. כשהתברר לו שזה עוד מתעכב הוא מאד עצבני.
הוא: נסעתי כל הדרך הזאת סתם. איזה אוטובוס ה-29 הזה, כמה סיבובים. עכשיו אני צריך לנסוע עוד פעם לרופא שיניים וחזרה להוציא אותך. ד' הזאת, הבת שלך, אמרה לי שאת מחכה לי עם מכתב השחרור וחייבים לבוא להוציא אותך.
היא: אבל לא אמרתי לה להגיד את זה.
הוא: הבת שלך הזאת.
היא: אני מצטערת.
הוא: תשמעי, קניתי … (כאן מגיע הפירוט של סל המזון המרשים). את חושבת שתוכלי לבשל?
היא: (ממלמלת משהו לא ברור).
הוא: אוף, אני צריך לעשות עכשיו עוד פעם את כל הדרך. טוב אני הולך.

שיחה שנייה

[נוכחים: הוא, היא, אחות, אני]
(הוא חוזר).

היא: מ', אני מצטערת שהיית צריך לבוא קודם.
מצטרפת האחות עם מכתב השחרור. היא מקריאה להם אותו, מדגישה שעל האשה לנוח, לא לארח ביומיים הקרובים, ושיש לה שבוע חופשת מחלה.
הוא (לאחות): תגידי, היא יכולה ללכת מהחדר למטבח?
אחות: למה לא?
הוא: היא יכולה לבשל?
אחות: תגיד לי, השתגעת?
הוא: אז מה אני יאכל?
אחות: תדאג לך למשהו לאכול. עכשיו אתה צריך לטפל בה.
הוא: ומי יטפל בי?
אחות: תמצא לך מישהי אחרת לטפל בך.

אם לא הייתי נוכחת גם בשיחה הקודמת, הייתי בטוחה שהוא מתבדח.

אחרי שהאחות יוצאת מ' משתף את אשתו (סליחה, המבשלת) בעלות הגבוהה של האופטלגין הנוזלי שבבית-החולים המליצו לה לקחת בבית נגד כאבים. הוא: "זה עולה 23 שקל בבית מרקחת פרטי. לא קניתי. אני אקנה אולי בבית מרקחת של הקופת חולים." ואחר כך: "תגידי, אז מה את אומרת, לקנות את האופטלגין בנוזל או לא?"  היא:  (שותקת).

אני מודעת לחלוטין לכך שיש אנשים שבשבילם עלות התרופה היא גבוהה והם נאלצים לעשות את החישוב. לכם, לעומת זאת, צריך להיות ברור: א) שסל המזון שהוא פירט בגאווה שקנה (לבד!) עולה מאות שקלים; כי באוכל לא חוסכים, אבל על האופטלגין לאשתו הוא חוסך.  ב) שהתשלום בגין ההשתתפות העצמית של הביטוח המושלם של קופת חולים, עבור הניתוח בבית החולים הפרטי, עומד על אלפייה, שתיים או יותר (תלוי בסוג הניתוח). אבל 23 שקלים לאופטלגין זה מוגזם, בכל אופן בשביל המבשלת.

ברור לי, אגב, שהיא בישלה בסוף.