קרוא וכתוב

המגלֶה מאת יאן שיירסטד. מנורווגית: דנה כספי. הוצאת שוקן, 2004, 492 עמ'

יונס וררגלנד היה גיבור תרבות נורווגי. יוצר של סדרת טלוויזיה שקצרה שבחים. גיבור שנפל, יש לומר. אבל יותר מכול, הוא אדם רעב לידע, ופרוייקט חייו היה ניסיון להכניס סדר בידע, לארגן אותו באופן שלם וכולל. גיבור ילדותו היה וסקו דה גמה, מגלה היבשות, ועבור ורגלנד היה מכלול הידע האנושי בבחינת יבשת לא נודעת, או גלקסיה, שיש למפותה (כך, הפרקים בספר קרויים על-שם כוכבים וירחים). אבל הוא לא חיפש רק אחרי מתודה. כמו בתכניות הטלוויזיה שלו, היה לו חזון. מה שהוא ביקש אחריו היתה נקודת מבט. לשון אחר, פרספקטיווה. כזאת שלא רק תארגן את הדברים בסדר הנכון אלא גם תעניק להם את המשמעות שניתן לחלץ מהם. נקודת המבט שהוא מבקש, נקודת המשען הארכימדית שלו, אמורה להגדיר הכול מחדש עבורו, באופן שלא רק ירחיב את אופקיו אלא ישנה אותו כאדם.

כמו שקורה לבני-אדם פעמים רבות, הוא לא יישם את העיקרון שלו בחייו שלו. מאוחר מדי הוא מגלה שאשתו נותרה יבשת לא נודעת עבורו. ובעצם, גם הוא עצמו. שכן מי שמביט החוצה אינו רואה את המקום שממנו הוא מסתכל. בחייו של ורגלנד גילוי זה איננו נעדר ממד טראגי עמוק, נקודת שבר הגורמת לו לנסות לפענח לאחור את חייו ולארגן מחדש את פיסות הידע, הפעם של עולמו הוא, כדי להבין את מותה של אשתו ועד כמה היה לו בו חלק ואשם.

'המגלֶה' לא רק מספר על כל זה אלא מגלם בצורתו הספרותית את החיפוש הזה, את הגילוי הלא צפוי שהחיפוש התקיים במקום הלא-נכון, ואת ההתחלה מחדש, האופטימית כל-כך. בקיצור, הפונקציה האסתטית שלו היא האריסטוטלית הקלאסית, של אחדות התוכן והצורה. הוא בורא עולם; ולפחות בעולם הספרותי, הוא אכן מתקרב לשלמות שאותה מחפש בנואשות רבה כל-כך גיבורו. לא כי הספר מושלם, אלא משום שהוא מצליח לקשור את החוטים שהוא טווה – בפיתולים רבים, בסטיות אינספור, בדרך סיפר אסוציאטיבית המקשה לעיתים על המעקב, במעבר בין מְספרים שונים ללא התראה – באופן שעוצר את נשימתנו. ולא מפני שהוא מותח; אלא מפני שהוא מצליח ליצור את אותה איכות נעלמת, חמקמקה, שלא רק גיבורו מחפש אלא גם אנחנו, או לפחות חלק מאתנו. לכן אולי מטאפורה מתאימה יותר תהיה לא נשימה שנעצרת אלא דווקא נשיפה. הוצאת אוויר של שחרור, של הצלחה במשימה, של סגירת מעגל.

הסופר, שיירסטד, הוא תיאולוג בהשכלתו. והספר הזה אכן מצליח להעביר משהו רוחני מאד אבל לא במובן הריליגיוזי או הטרנסצנדנטי. רק שאם לא בחיים, לפחות בקריאה אנחנו מגיעים לאותה חוויה פיוטית של סיפוק עמוק, הנגרמת מהתלכדות הדברים המעניקה להם פשר. או לפחות מראית עין כזאת. אם לא בחיים – אז איפה אם לא בספרות?

חלק ב': על האבודים – שישה מתוך שישה מיליון
כל ביקורות הספרים