קרוא וכתוב

סיפור הפגה ש"קמה לתחייה" הוא כמובן לא נס רפואי אלא סתם פשלה רפואית, של קביעת מוות של פגה שהיתה בחיים. מילא שהטוקבקיסטים ב-Ynet מכתירים זאת כ"נס" (של הקב"ה הכל יכול, אלא מה); אבל שסגן מנהל בית החולים מגדיר זאת כך זה כבר סתם מריח מכסת"ח.

הארוע ייחקר, כך מבטיחים לנו במשרד הבריאות. אבל הוא מאפשר להתמקד לרגע בעניין שבדרך-כלל נוהגים אצלנו לטאטא מתחת לשטיח. אילו חיים היו לפגה בת 23 שבועות, לו היתה שורדת? האמנם צריך לעשות את כל המאמצים כדי לשמור עליה בחיים? המחקרים מצביעים על בעיות גופניות והתפתחותיות קשות אצל פגים שנולדו גדולים ממנה, אבל את השאלות האלה לא נכון ולא ראוי להשאיר להחלטה של רופאים. חובתם המקצועית של רופאים היא להציל חיים ולהגן על הבריאות. השאלות האלה הן שאלות שההכרעה בהן צריכה להיות חברתית ולהישען על תפיסת עולם מוסרית רחבה. הסוגיות הדורשות בירור הן כבדות משקל. האם כל חיים ראויים לחיותם? איזה נטל מוצדק להטיל על הורים? האם רציונלי להשקיע משאבים כה רבים בהצלת פגים לנוכח החיים הצפויים להם, ומול דרישות רפואיות של חולים קשים, המתחרות על אותם משאבים? אבל לשם כך צריך להתקיים דיון רציני, נטול אמוציות וכותרות צהובות, ובזה די חלשים אצלנו.

לא סגי, אלא שכל הסוגייה גם רוויה בצביעות. במדינת ישראל מתבצעות הפריות מבחנה בלי הכרה. ישראל מחזיקה בשיא עולמי במספר מחזורי ההפריה המבוצעים, ביחס בין מספר מרכזי הפוריות למספר התושבים, ובכמות ההפריות הממומנות או מסובסדות על-ידי המדינה. הפריון הוא משימה לאומית (לפחות כשמדובר ביהודיות. כשמדובר בערביות ההתלהבות הלאומית קצת פוחתת, נדמה לי). כשאשה בישראל מגיעה לרופא או אחות הממלאים טופס השאלה לעולם איננה "ילדים?” אלא "כמה ילדים?”.

אבל מה קורה אחרי שמביאים ילדים לעולם? כאן המדינה הרבה פחות מעורבת. בשלב זה המשימה נהפכת למשימה פרטית של ההורים. גם כשמדובר בילדים בעלי התפתחות תקינה ועוד יותר כך כשמדובר בילדים עם בעיות גופניות או אחרות. אז המדינה נעלמת ומשאירה את ההורים להתמודד לבדם עם הנטל הכספי, הנפשי, התעסוקתי.

אפשר לטעון שהזכות להקים משפחה איננה מנביעה בהכרח חובה של המדינה לסייע לכך סיוע פוזיטיווי, אלא רק לא להפריע למימושה. אין ספק שעל מי שמחליטים להביא ילדים לעולם (בהנחה האופטימית שהיתה מעורבת כאן החלטה מושכלת) מוטלת אחריות כבדה. זכויות של ילדים מטילות חובה נגדית קודם כל על ההורים ובאופן משלים על המדינה. אבל כמו שקובע פתגם אפריקני (שממנו נטלה הילארי רודהאם קלינטון את השם לספרה), "דרוש הכפר כולו כדי לגדל ילד". ובכל אופן, את מסך הצביעות הזה, שבחסותו מעודדת החברה הישראלית הבאת ילדים לעולם כמשימה חברתית-לאומית ראשונה במעלה, אבל נוטשת את ההורים לנפשם מרגע הצליחו בכך – הגיע הזמן לקרוע. אם זה יעד כה חשוב צריכה להינתן תמיכה לאורך כל הדרך. עדיף, לנהל דיון של ממש בשאלה עד כמה היעד הזה מביס יעדים חברתיים אחרים, ומה הנפקויות התקציביות, הרפואיות, החינוכיות והאחרות של התשובה. ילדים? כן, למי שרוצה. אבל לא בכל מחיר.