קרוא וכתוב

שלושת שופטי בית המשפט העליון היושבים בוועדה למינוי שופטים גרמו לפיזורה של הוועדה לאחר שסירבו כי ייבחרו שופטים חדשים בזמן ממשלת מעבר. ממשלת מעבר לא פסולה לדידם לנהל משא-ומתן מדיני, כפי שקבעו בעבר, אך אסור לה למנות שופטים לבית המשפט העליון.   כיום נדרש רוב של 7 חברי ועדה כדי לבחור במועמד לשיפוט בבית המשפט העליון, ונציגי בית המשפט העליון היושבים בוועדה ממשיכים בנוהג הפסול להצביע כבלוק (כל אחד מגבש את דעתו בנפרד כמובן. כן כן, כמובן). כך הם מנעו את המינוי שבו לא חפצו ובהזדמנות זאת הראו לפרידמן מי הבוס. גם במחיר של המשך עבודתו של בית המשפט בתת-תקן, שעליו הם בוכים בדרך-כלל. גם במחיר של המשך התמשכות הליכים ועינוי דין למתדיינים. אבל בעיקר, במחיר של ביזוי שלטון החוק ומעמדו של בית המשפט העליון, שבדרך-כלל כה חשוב להם (או כך הם מצהירים, בכל אופן).  

על-פי פסיקת בית המשפט העליון עצמו, היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין. היועץ הוזעק לחדר הדיונים, וחיווה דעתו שאין שום מניעה שהוועדה תמנה שופטים בזמן ממשלת מעבר. אז מה? נצפצף על היועץ. נצפצף על הפסיקה שלנו עצמנו, כשהיא לא נוחה לנו. אנחנו מעל החוק. במקום זאת, הביאה השופטת אילה פרוקצ'יה פסק דין שהיא כתבה(!) כסימוכין לכך שאין למנות. קצת קשה לי למצוא מילים שיתארו את הקטע שלה. שננסה פאתטי?

שופטי בית המשפט העליון מתנהגים באופן מביש. החל מהקרטל שהם יוצרים, ותוצאתו שהיא מועדון סגור של חבר מביא חבר, התנהלות שהם היו פוסלים בכל גוף ציבורי לו היתה מובאת לפניהם כשופטים; עבור בכך שהם מצפצפים על הלכה פסוקה כשזה לא מתאים להם; וכלה בכך שהם נוהגים במוסד ציבורי בעל חשיבות רבה במשטר הדמוקרטי כאילו היה החלקה הפרטית שלהם. הם אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם, שהיא הפעם כפולה: שופטים הנושאים חן בעיניהם לצדם על הספסל, וכיפוף ידו של שר המשפטים במאבק המתמשך ביניהם. בכך הם רק מוכיחים למי שהיתה זקוקה להוכחה נוספת, שחלק מביקורתו של פרידמן עליהם מוצדקת, גם אם הוא עשה את כל המשגים האפשריים בדרך. מעבר לכל הטיעונים המהותיים נגד התנהלותם, זאת גם טעות טקטית מצדם.

עם או בלי פרידמן, התנהלותם של שופטי בית המשפט העליון תביא ל-backlash. כך קורה תמיד כשגוף שוכח את המגבלות שמטילה הדמוקרטיה על כוחו. העיקרון של הפרדת הרשויות בדמוקרטיה משמעו בהקשר זה לא הפרדה מוחלטת אלא דווקא שאף רשות אינה עצמאית לחלוטין;  כלומר היא תלויה במידת-מה ברשויות האחרות. זאת בדיוק למטרות פיקוח ובקרה, כדי שלא יתפתח כוח בלתי-מרוסן שכזה. בית המשפט נוטל על עצמו על-פי רוב את התפקיד המרסן של שתי הרשויות האחרות. אבל כאשר הוא לא מפעיל ריסון עצמי ובעצמו שוכח את מגבלות הכוח, הוא ילמד אותן, כמו תמיד, בדרך הקשה.

עוד בנושא: המועדון הסגור של בית המשפט העליון