קרוא וכתוב

קבוצת הכדורגל של מרכז בגין

מרכז מורשת בגין בירושלים ערך יום עיון על דת ומדינה: המודל האמריקאי מול המקרה הישראלי . 11 דוברים (אחד שמדבר פעמיים). אף לא אשה אחת.
ברור, אין אף אשה שיש לה מה לומר בענייני דת ומדינה. נשים הן רק הקורבן העיקרי של העירוב של שני המוסדות האלה. זאת הן משום שמעמדן נחות ברוב דתות העולם, הן משום שהדת מסדירה גם את הזירה הפרטית של החיים, המשפחה והפריון. זירה המשפיעה רבות על נשים ושבה השליטה הגברית בנשים עדיין שולטת בכיפה. (ראו עוד כאן).
את כל התירוצים למה אין נשים בפאנלים כבר שמענו. והם תמיד אותו דבר. אז אנא חסכו אותם מאתנו.

סובייקטים ואובייקט

יום העיון הנ"ל היה חלק מפסטיבל 'שערייך' שהתקיים בירושלים בשני ימים של חול המועד סוכות ונמשך לתוך ליל הושענא רבא. ארוע אחר בפסטיבל עסק בגיור. נושא חשוב וחם לאחרונה, משאישר בית הדין הרבני הגבוה את ביטול הגיורים של הרב דרוקמן, שקיבל את המנדט לפעולתו מטעם ממשלת ישראל. החלטה ההופכת במחי יד רבבות אנשים ללא-יהודים ולכן, בין השאר, לכאלו שנישואיהם בטלים. התכנייה שהיתה בידי סיפרה כי יטלו בו חלק ארבעה גברים שהופיעו בשמם המלא ובתוארם (רב, שני ח"כים ופרופסור) ובהשתתפות "אשה שבתהליך גיור". אינני חושדת ב'קולך' – ארגון פמיניסטי דתי שאני מעריכה מאד – שמטעמו נערך הארוע, בתפיסה שוביניסטית. סביר שאי-פרסום שמה של האשה נבע מרצון להגן עליה; יתכן שבעת פרסום התכנייה לא ברור היה מי תופיע.  עדיין, נראה כי גם 'קולך' נכשלה כאן בכך שהאשה היחידה שמדברת בארוע היא קורבן ללא שם. חשוב מאד להביא את קולה. כאמור בסעיף לעיל, חיוני לזכור את הקורבנות של הפרקטיקות האלה, שבהן הדת מסדירה את מעמדו האישי של אדם, כמו גיור, נישואין וגירושין, ושנשים נפגעות מהן במיוחד. אבל נשים יכולות להופיע גם בתור דוברות שמנתחות אותן. כסובייקט ולא כאובייקט בלבד.

גברת ופרופסור

חברה הסבה את תשומת לבי לרשימה של אלי אשד, שמציג ויכוח בין "ד"ר אריה מורגנשטרן" לבין "גברת מרגלית שילה". "גברת" שילה, כתבה לי חברתי, היא פרופסור שתרמה רבות בתחום ההיסטוריה של נשים בפלשתינה-ארץ ישראל. בין אם בוחרים לכנות אשה כ"גברת" במקום בתוארה האקדמי/המקצועי (מקום שזה רלוונטי), בין אם מציגים אותה בשמה הפרטי בלבד ולא בשמה ובשם משפחתה – מדובר בפרקטיקה של הקטנת נשים. במקרה הזה היא שירתה ניסיון להאדיר צד אחד בוויכוח, שהוכתר בתוארו האקדמי (וכן הוסף לו האפיתט "החוקר הידוע"), תוך הקטנת הצד השני, פרופסור שהוצגה כ"גברת".
זה לא תרגיל שמופנה תמיד רק כלפי נשים, אלא כלפי כל מי שרוצים לזלזל בו תוך מצג של נימוס. בראיון שנתן פרופ' דניאל פרידמן הוא כינה את פרופ' אהרן ברק "מר ברק". האחרון עשה בדיוק אותו הדבר לפרופ' יורם שחר כשכינה אותו "אדון (או מר) שחר". אבל היא נפוצה במיוחד כלפי נשים (וכשמדובר בהצגה בשם פרטי בלבד – גם כלפי ילדים). אותן דחוף יותר להקטין.   (תודה לפ').