כותבת שולמית אלוני בהארץ: "'חוק השבות' המקורי, שהתקבל ב-1950 קבע כי כל עולה האומר בתום לב שהינו יהודי יירשם כיהודי בלי חובת גיור ויזכה באזרחות ישראלית".
חוק השבות, לא המקורי ולא אחרי תיקון 1970, אינו עוסק ברישום יהודים ואינו מזכה באזרחות ישראלית. חוק השבות מקנה לכל יהודי את הזכות לעלות ארצה. אזרחות מוקנית מכוח שבות בחוק האזרחות, לא בחוק השבות.
עד 1970 לא כלל חוק השבות הגדרה מיהו "יהודי" לצורך החוק, ונכון שכל מי שעלה כיהודי התקבל בלי לבדוק בציציות. תיקון 1970 הכניס לחוק הגדרה "מיהו יהודי" לצורך החוק מצד אחד, והחיל זכויות של יהודי לפי החוק גם על בני משפחה – מצד שני. החוק תוקן בעקבות בג"צ שליט, שאכן עסק במרשם ולא בחוק השבות, מתוך חשש שלהחלטה בשליט – שפקיד המרשם חייב לרשום הצהרה של אדם בתום לב שהוא (או בנו במקרה זה) יהודי בסעיף הלאום – יהיו השלכות גם על חוק השבות. לאחר בג"צ שליט תוקן בהתאם גם חוק מרשם האוכלוסין.
כמה שגיאות במשפט אחד. כשאני נתקלת בדוגמאות כאלה, אני תמיד שואלת את עצמי עד כמה אני יכולה לסמוך על מה שאומר אותו אדם בתחומים שאני פחות מבינה בהם. גישה ביקורתית היא דבר מצוין. רק כדאי שתסתמך על עובדות.
קרוא וכתוב 