טוב, הכותרת אכן פרובוקטיווית. היא באה, כמובן, בעקבות התבטאותו של הרב הצבאי הראשי שאין לגייס נשים ("בנות") לצה"ל. ולא, אני לא נכנסת כאן לוויכוח הפנים-פמיניסטי אם נשים צריכות להתגייס לצבא או לא. אני מתייחסת להתבטאות אנטי-נשית, שנובעת מתפיסה דתית. תכף נגיע לדברים אחרים.
ועכשיו בכל הרצינות. לאיש דת בצבא צריך להיות תפקיד אחד, ואחד בלבד: לספק שירותי דת לחיילים המעוניינים בכך. כפי שזה קיים בצבאות אחרים בעולם. לא יועץ לרמטכ"ל לענייני דת; לא קצין חינוך ראשי נוסף בפועל; לא קורא להפרדה בברכות שחייה (איפה יש בצה"ל?); לא פוסק; לא קובע הלכות; ולא קובע מוות.
בכל אחד ואחד מהדברים האלה, שהוא כן עושה, טמונה בעיה. העיקרית שבהן, הפיכתו לבעל סמכות מקבילה, ומתנגשת עם סמכותו של המפקד. וזה דבר שאי-אפשר לסבול במערכת הייררכית כמו הצבא. כשתהיה התנגשות בין הוראות המפקד להוראות הרב, בסמכותו של מי יבחר החייל הדתי (בהכללה)? – התשובה ברורה.
מעניין שההתבטאות לגבי גיוס נשים גרמה לסערה ציבורית גדולה בהרבה מאשר החוברת השערורייתית שהפיצה הרבנות הצבאית הראשית בזמן מבצע 'עופרת יצוקה', שכללה הטפה פוליטית לאומנית. חוברת שקבעה, בין השאר: "קיים איסור מדאורייתא לוותר על מילימטר אחד מארץ ישראל (…) לא נניח אותה בידי עם אחר, אף לא אצבע ממנה, אף לא חתיכת ציפורן".
ההסבר שלי להבדל בתגובה הציבורית איננו מייחס אותו ל"שדולה הפמיניסטית" הצעקנית (אלא מה, נשים, אז לא יהיו צעקניות?). לא, אני לא סבורה שהוא נובע מטעמים פמיניסטיים… אלא משום קל יותר לחברה הישראלית ליישר שורות מול מה שחורג מהקונסנזוס של גיוס לצבא, מאשר להתמודד עם מה שנמצא בלב המחלוקת הפוליטית, כמו גבולות א"י והיחס אל האחר. פעילות פוליטית אמנם אסורה בצה"ל, אבל לא לרב הצבאי הראשי.
מהתבטאויות הרב הראשי לצה"ל (הארץ)
כך מחזיר הרב הראשי את צה"ל בתשובה (הארץ)
קרוא וכתוב 