אני קוראת בעין השביעית ששלמה מן חושב שטרנד ההכאה על חטא של עיתונאי הספורט בעקבות פרשת פנאן איננו מספיק: "אדם אינו יכול להכריז שהוא מעל לאורך שנים ובעקביות באמון שולחיו, ולהאמין שדי בהכרזה הזאת כדי להכשיר אותו מחדש כעיתונאי ללא רבב. משמעות ההכאה על חטא היא תשלום מחיר, או לפחות עדות משמעותית להתכוונות לתיקון דרך בעתיד. לו היה העיתונאי מכריז שהוא פורש מהמקצוע, זה היה מכבד את אמירת הסליחה שלו ובעיקר נותן תוקף, הופך אותה ממס שפתיים מניפולטיבי למהלך מעשי".
קודם כול, אני מודה שאינני קוראת את מדורי הספורט. בימים שבהם הייתי מנויה על עיתון הנייר, סברתי תמיד שהמדור הזה (כמו הנדל"ן) אידיאלי לריפוד פח האשפה (והשקית שבה היה העיתון מגיע – לאסוף אחרי שלג). הידיעה המרעישה תפסה אותי לפני שבוע בדרך לאוניברסיטה, כשכל הדרך אני שוברת את הראש מי זה הפנאן הזה שהתאבד ולא מפסיקים לדבר עליו. פנאן מי? עד שבסוף הואילו בטובם המבזקנים להגיד מי הוא היה, לטובת הבורים ועמי הארצות. אז מבחינתי חסרים ברשימה של מן כמה קישורים, כדי שגם מי שלמרבית הבושה לא ידעה מי זה פנאן ז"ל עד שהתאבד תוכל להתרשם באופן בלתי-אמצעי מהטרנד העכשווי של עיתונאי הספורט. תודה.
כך שאני רוצה לסייג את דברי מראש: יכול להיות שהצדק עם מן. בעיקר אם באמת המניעים לאי-הפרסום היו מניעים זרים (הוא מונה כמה). אני גם מסכימה מאוד שצריכה להיות "עדות משמעותית להתכוונות לתיקון דרך בעתיד". זה בדרך כלל לא קורה בתקשורת בשום מקרה. שם הם מומחים בהכאה על חזה הזולת, לא על זה שלהם.
אבל לי כל הפרשה הזאת הזכירה דווקא את התנהגות התקשורת בפרשת קצב, לפני שנחשפה; וגם שם הדברים לא היו כל-כך פשוטים. הנה הצעה להסתכלות קצת אחרת. גם על קצב הילכו שמועות בתקשורת (ובמערכת הפוליטית) במשך שנים. מדוע לא פירסמו? למיטב הבנתי, הטעם העיקרי היה חוסר היכולת לבסס מספיק את השמועות האלה כדי שאפשר יהיה לעמוד מאחוריהן, מקצועית ומשפטית. כל עוד אין מוטרדת המוכנה לכל הפחות לעמוד מאחורי טענותיה, יהיה פרסום כזה לא אחראי וחשוף מדי משפטית. גם במקומות אחרים לא נוקטים אמצעים נגד אנשים שמי שהוטרדו על-ידם לא מוכנות לעמוד מאחורי תלונה רשמית. למשל, באותה אוניברסיטה שבה התהלכו שמועות כאלה על אחת מאושיות השמאל הרדיקלי. התקשורת אף היא לא תוכל לפרסם את זה. גם כדי להרוס את שמו של אדם צריך קצת יותר משמועות, לא רק כדי ליצור תקשורת אמינה. פרסום לא מבוסס יהיה לא מקצועי. זה לא אומר שבמסגרת המגבלות האלה התקשורת לא צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי לנסות למצוא ביסוס. במילים אחרות, מה שחסר לנו זה עיתונות חוקרת. במקומה אנחנו מקבלים קומוניקטים של יחצ"נים, כולל השגיאות.
בדבר אחד מן ללא ספק צודק: קשה להחליט אם טיעונו של רון קופמן שלא היה צריך לפרסם כי "כולם ידעו" הוא יותר בדיחה או יותר בושה עיתונאית. נו, אז אל תפרסמו כלום ותמשיכו לפרכּס זה את זה. אתם הרי ממילא יודעים הכול. מה, אתם זה לא "כולם"?
וזה מה שאני חשבתי בזמנו שהיה יום כיפור של התקשורת. אבל שם לא היה "חשבון נפש" אפילו במרכאות.
קרוא וכתוב 
