יש להבחין בין התוכן של מה שסודי לבין מה מקבל את החיסיון. והדיון אודות האחרון חייב להיות פומבי.
איסור פרסום הוא מקל בגלגליו של חופש המידע. לכן אין פלא שצווי איסור פרסום מתסיסים את התקשורת והבלוגוספירה. נגד איסור פרסום נשמעים טיעונים מסוגים שונים, חלקם עקרוניים (בעיקר באשר לזכות הציבור לדעת והאינטרס של פומביות הצדק; אך גם החשש שהמשטרה עושה בו שימוש-יתר כדי לכסות על עצמה ופאשלותיה), וחלקם מעשיים (חוסר התוחלת שבניסיון לעצור מידע בעידן האינטרנט; איסור פרסום מגביר את חרושת השמועות שתמיד גרועות ממידע בדוק). באין אישור לפרסם, אבל מחוסר יכולת לשלוט על התאווה לעשות כן, מוצא כל כלי תקשורת את דרכו לרמוז על הידוע לו. ועבור עיתונאים מסוימים, הרבה יותר מהאינטרס היסודי לעיסוקם למסור מידע, העיקר הוא לרמוז לקוראיהם שהם עצמם יודעים ואילו הם – הקוראים – לא. ידע הוא כוח.
הכי קשה זה כשמוּצא צו איסור פרסום גם על כך שהוצא צו איסור פרסום… אז אי אפשר לצטט מקורות זרים ולא לפרסם לפתע ידיעות או תמונות תמוהות שנראות לא שייכות לשום דבר. הארץ, שמקדיש היום שתי כתבות לנושא, מספר לנו בדרכו המעודנת שיש פרשייה אחת שאסור לפרסם אפילו שיש צו איסור פרסום לגביה. בשולי כתבתו של תומר זרחין נסקרים כמה מצווי איסור פרסום שהוצאו בחודשיים האחרונים. בתאריך 9.11, כך אנו למדים, הוצא צו איסור פרסום על "חומת ברלין וגבולות מזרח-גרמניה נפתחים". יצירתי, אין מה לומר.
אבל אני רוצה להתרכז בפן העקרוני יותר. כתבתו של שגיא כהן משכה את עיני מכיוון שקראתי בטעות את הקישור אליה "אוֹשֶׁר כמבוקש". נו, לא אמהר להקליק על מה שמבטיח אושר, ולו כדי ללגלג על עוד מניפסטציה של הפסיכולגיה החיובית הפושה במקומותינו? (אגב, כשפותחים את הכתבה מגלים שכותרתה שונה. סוג של יצירתיות-יתר של עורכי אתר הארץ).
אז לא. "אוּשר כמבוקש", ולפעמים אפילו בקיצור "כמבוקש", הן המילים שמתנוססות על בקשות המשטרה לאסור פרסום, שלצדן מוטבעת חותמתו של בית המשפט. כדברי כהן: "'משטרת ישראל מבקשת להורות על איסור פרסום גורף של הפרשה הכולל את פרטי המעצר ופרטי העצור שנעצר הערב על ידי כוחות הביטחון פרטי החקירה והחומר שנאסף וכל חומר או פרט שקשור לחקירה זו.' כך נראה, באוקטובר 2009, צו איסור פרסום במדינת ישראל. בלי שם העצור, בלי פירוט החקירה, בלי הגבלת זמן ובלי מגבלות תוכן: יד חופשית למשטרה להכניס את הפרטים ככל העולה על רוחה ולקבור הכל באפילה. אין לי ספק (אלוהים אדירים, אני מקווה שאין לי ספק) שהמשטרה עידכנה בעל פה את השופט, שחתימתו קשה לפענוח, באשר לזהות העצור והעבירה הרלוונטית".
מרגע שעמדתי על טעותי, הגיעה אסוציאציה חדשה, מעניינת יתר מבחינתי. שכן מיד נזכרתי ב"יפורט בחסוי". לפני המון שנים, זה היה השם שנתנו לערב ב'צוותא' שהפקנו, איילת אופיר ואנוכי, מטעם קבוצת 'בדלתיים פתוחות' שפעלה למען שחרור עצירים מינהליים. "אוּשר כמבוקש", "יפורט בחסוי" – אותו סוג של לשון דוחה ומנגנון בעייתי. במקרה של עצירים מינהליים, הבקשה למעצר או להארכתו איננה מנומקת בדיון וראיות אינן מוצגות בפני העצור או בא-כוחו. השב"כ מפטיר בלקוניות שהחומר "יפורט בחסוי". קרי, בדיון שבו לא ישתתפו לא עורך-דינו של הנאשם ולא הוא, אלא השופט והשב"כ בלבד. למשל.
ברור שיש מקרים שבהם יש אינטרס חשוב לאסור פרסום (באופן זמני). לעיתים חקירה תיפגע אם תהיה פומבית; ומול זכות הציבור לדעת (שגם היא מפורשת לעיתים באופן רחב מדי, ללא הצדקה ממשית), יש אינטרס ציבורי במניעת פשע או העמדה לדין. השאלה, כמו תמיד, היא שאלה של איזון. וכאן נוגע כהן בנקודה המהותית: "התחושה הסובייקטיווית היא שמספר צווי איסור הפרסום שמוציאה המשטרה, וחומרת ההגבלות הכלולות בהם, עולים בהתמדה, ושבקשות כאלה כמעט ואינן נדחות. למרבה הצער, אין דרך לברר האם לתחושה הסובייקטיווית הזו יש ביסוס עובדתי. אפרת פילו, דוברת בתי המשפט, מסבירה: מאחר שלעתים אפילו עצם מתן הצו לאיסור פרסום אסור בפרסום, הנתונים אינם קיימים במערכת ולא יכולים להיות קיימים במערכת. מצד אחד הגיוני. מצד שני, ספק אם קפקא היה מנסח את זה טוב יותר."
זוהי בדיוק ההבחנה בין תוכנם של הדיונים הסודיים לבין עצם קיומם ולשאלה אֵלו סוגיות חוסות תחת מטריית הסודיות. הבחנה שהפילוסופית סיסלה בוק מאירה באופן מעניין בספרה סודות – על האתיקה של הכיסוי והגילוי. בוק כותבת כי ניתן להפחית את המתח ההכרחי בין פרסום לסודיות על-ידי מתן פומבי לבחירה המוסרית לגבי הסודיות. הטיעונים המוסריים בנוגע לכל פרקטיקה סודית חייבים להידון באופן ציבורי. אסור שהם עצמם יהיו חסויים, וגם לא קיומן של הפרקטיקות עצמן.
במקרה שלנו, ההבחנה אמורה לשמש בדיוק את מה שכהן כותב עליו: לפחות הנתונים על כמה בקשות מגישה המשטרה (וגורמים אחרים) בשנה לאסור פרסום, וכמה צווי איסור פרסום מוצאים בפועל – חייבים להיות גלויים ופומביים. אחרת החשכה סמיכה מדי, ומאיימת לבלוע יותר מדי עקרונות דמוקרטיים לתוכה.
כדאי גם לזכור צד אחר, שמשמיע בכתבתו של זרחין פרופ' קנת מן, שעמד בראש הסנגוריה הציבורית: "המשטרה מפרסמת יותר מדי פרטים מתוך חקירות פליליות ומפירה את זכותם של חשודים לחיסיון בשלב מוקדם של חקירה, מתוך רצון לספק את סקרנות הציבור ולפעמים לפרסם את הישגיה שלה". כן, לא כל מה שהציבור רוצה לדעת הוא אינטרס ציבורי.
גם בוויכוח אחר סביב פרסום והסתרה – על ההצעה לאסור פרסום שמות חשודים – יש לפחות שני צדדים. הטיעון המצדד באיסור גורס שהוא חיוני כדי לא לפגוע בשמם הטוב של הנחקרים, במקרים הרבים מדי שבהם מתברר שאין להם כל קשר לפרשה שהם נחקרו בגינה. בדרך כלל הפרסום על שחרורם, אם בכלל, רחוק מההבלטה שלה זכה מעצרם והנזק כבר נגרם. אך יש כאן גם טיעון נגדי כבד-משקל, שעל-פיו אי-פרסום כזה מאפשר מעצר וחקירה בחשכה, בלי שיודעים אפילו שאדם נעצר. זוהי שיטה שננקטה במשטרים טוטליטריים, היכן שאנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הפרסום, על-פי טיעון זה, יכול לשמש כסוג של ערובה שתבטיח כי יהיה סוג מסוים של פיקוח על מעצרים.
עוד בנושא: מה סודי ומה לא
קרוא וכתוב 