קרוא וכתוב

קורא נאמן אחד דחק בי להתייחס לטענות בדבר מגמתיות פוליטית באוניברסיטת תל-אביב וכתב שהוא מחכה לכך "בקוצר רוח". נו, so many issues so little time…

אוניברסיטת תל-אביב היא האלמה-מאטר שלי. כבר בתחילת דרכי, וזה היה מזמן, האווירה שם היתה מה שנוהגים לכנות 'סמולנית'; לפחות בחצי המערבי של הקמפוס (מדעי הרוח, החברה והאמנויות), שבו הייתי ממוקמת. בחצי המזרחי – של מדעי הטבע והמדעים המדויקים – הסיפור שונה לגמרי, כך היו אומרים. אודה על האמת שכסטודנטית, באופן אישי זה התאים לי לגמרי. אבל שימוש לא הוגן באקס-קתדרה אף פעם לא אהבתי, כבר אז, גם כשהתוכן תאם לעמדותי. היתה לי מרצה אחת בתואר הראשון שכל הדוגמאות והתרגילים במבוא לבלשנות שהיא העבירה ביטאו את עמדותיה הפוליטיות. חשבתי שזה ניצול לרעה של הסמכות שניתנה לה, אף כי הייתי באותו צד.

היום אני מסתכלת על כל הנושא הזה מצִדה השני של הקתדרה, בתור מרצה. אני מלמדת בפקולטה למשפטים; ולמרות שזהו תחום נפרד ופקולטה עצמאית, בגדול משפטים שייכים למדעי החברה. להבדיל ממתן דוגמאות במבוא לבלשנות, או מבוא ללוגיקה, אי-אפשר ללמד את מדעי החברה בלי להתייחס לסוגיות חברתיות שנושאי הלימוד קשורים אליהן. זה מתבקש. זה יהיה לא רק בלתי-אפשרי אלא גם לא נכון; עניינית, מקצועית ופדגוגית. למען האמת, חלק מהמשוב שקיבלתי מהסטודנטים ביקש לעסוק יותר בסוגיות אקטואליות שנושאי הקורסים שלי משיקים להן ונוגעים בהן עמוקות. אם בקורס על 'מעמדם וזכויותיהם של זרים', דנים בשאלה (המשפטית) האם למי שאינם אזרחים יש זכות בנסיבות מסוימות להישאר במדינה, האם לא מתבקש שתעלה השאלה מהו מצבם מבחינה זאת של ילדיהם של מהגרי העבודה בישראל, המצויים תחת איום גירוש? אם בסמינר על 'אזרחות והגירה' לומדים את בג"צ "איחוד המשפחות" כפי שהוא נקרא בלשון העם (הדן בחוקתיות של חוק האזרחות והכניסה לישראל-הוראת שעה), האם לא ברור שמעמדם של אזרחי ישראל הערבים יעלה לדיון?

חשש מלגעת בסוגיות כאלה רק כי הם שנויים במחלוקת פוליטית יהיה מעילה בהוראה נכונה. זה גם מה שאמרתי תמיד למורים לאזרחות שהשתלמו אצלי בזכויות אדם ותלמיד, שחלקם חששו מתגובתו של משרד החינוך אם יכניסו "פוליטיקה" לכיתה.

אבל כמו בהרבה עניינים, השאלה היא פחות מה ויותר איך. וכאן הכלל צריך להיות הצגה של מגוון עמדות, מתוך פתיחות לקשת הדעות. בליווי דרישה גם מהסטודנטים המביעים את דעתם לעשות זאת באופן מנומק ולבססה בכלים שהם אמורים לרכוש ולתרגל. דיון בכיתה באוניברסיטה איננו 'פופוליטיקה' או איך שקוראים לתכנית הזאת היום. מי שעמדתו נמצאת במיעוט צריך לקבל הרבה פעמים הגנה מיוחדת, בעיקר אם הרוחות מתלהטות, ויש צורך בתזכורת שכולם רשאים להשמיע את דעתם גם אם היא איננה פופולרית או מתנגשת עם מוסכמות או אמונות שרוב הסטודנטים אוחזים בהן. גם הנראטיב של המיעוט צריך להישמע. אני תמיד ניסיתי לעודד את מי שאחזו בדעות כאלה לא לחשוש להביע אותן. לא רק למענם אלא גם למען הסטודנטים האחרים, שחשוב שייחשפו להן ויתמודדו אִתן באופן רציני ומושכל, כחלק מהחינוך האקדמי שעליהם לקבל.

מכל זה ברור ששימוש אקס-קתדרה כדי להטיף לדעותיך הפוליטיות הוא פסול מארץ הפסולים. אבל צריך להיזהר גם מניואנסים יותר עדינים, שמעבירים מסרים באופן בעייתי. וצריך לא רק לא לפגוע בעצמך, כמורה, במרקם העדין הזה, אלא לנווט את הדיון כך שגם הסטודנטים האחרים יכבדו את עמדות חבריהם שאינם מסכימים להן. אם סטודנטים מרגישים באמת ובתמים שהאווירה בכיתה עוינת לדעותיהם, שהם נדחקים לשוליים וחוששים להתבטא – אות הוא כי המרצה כשל.

ועכשיו כמה מילים על המובנים השונים של המושג 'פוליטיקה'. אפשר לחשוב על לפחות שלוש משמעויות המשמשות אותנו, עם כמה חפיפות וגווני ביניים.

• מובן אחד מתייחס למערכת הפוליטית המפלגתית, שעליו אין צורך להכביר מילים ולו אין מקום בכיתה.
• מובן אחר הוא השימוש הפג'ורטיווי שאנו עושים ב'פוליטיקה' בהתייחסנו לאינטרסים ולמאבקי כוח ותככים שנועדו למקסם אותם או למזער את שאיפותיהם של אחרים. בכך נגוע כל ארגון או מוסד; והאוניברסיטה בגדול. כמו שאמר פעם פוליטיקאי שהגיע למערכת המפלגתית מהאקדמיה: הוא עבר כי נמאס לו מהפוליטיקה.
• המובן העמוק של 'פוליטיקה', המונח ביסודה של הפילוסופיה הפוליטית שבה אני מתמחה, הוא אופן הארגון של חייהם המשותפים של בני-אדם. הוא כולל כמובן את שני המובנים הראשונים שהוזכרו אבל הם מהווים רק פסיק בתוכו. זהו המובן שלא יכול להיעדר מדיון רציני המתקיים במדעי החברה.