קרוא וכתוב

מנכ”ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, ניתץ את הלבנה האחרונה שנותרה מהחומה שפעם עמדה בין המחלקה המסחרית למערכת (או מחלקת התוכן) בתקשורת.

‘המחאה בקיץ היוותה מכה קשה לשוק הפרסום ובכללו לערוץ’, אמר לעובדים והוסיף כי ‘מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות’.

בעצם, צריך להודות למר ורשבסקי על גילוי הלב. הוא אולי הציג את העניין באופן עירום ובוטה, אבל הציג אותו ישר ולעניין. אולי עדיף על פני המתכסים בכל מיני סיסמאות יפות בעוד שבחדר האחורי אצלם במערכת השיקולים הם בסופו של דבר אותם שיקולים. מי שסבורים שהנכנסים לעסקי המו”לות עושים זאת מתוך חרדה לחופש הביטוי – כדאי שיחשבו שוב. במקרה הטוב, או הרע, חופש הביטוי הוא רק סיסמה שהמו”לים מדקלמים על מנת לאפשר לעצמם את החופש האמיתי שלשמו נכנסו לביזנס – החופש לקדם את האינטרסים המסחריים שלהם.

אבל לדבריו של ורשבסקי היה גם המשך. והוא יותר מעניין אותי כאן.

‘אנחנו עיתונאים’ אמר ורשבסקי, ‘אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם’.

ואללה? ואללה!
ואני לתומי חשבתי שתפקידה של התקשורת – תמיד, ללא קשר למחאה או לעניינים אחרים שהיא עוסקת בהם – הוא לסקר חדשות ולא לייצר אותן. רק שיותר מדי עיתונאים שכחו את זה. הם מייצרים את החדשות ואחר כך מסקרים אותן; נהפכים למוקד הארוע (לדעתם); ומראיינים זה את זה בכל הערוצים כזונות המפרכסות זו את זו (הם יעדיפו שם את המשך הפסוק, מן הסתם. נו כן, תלמידי חכמים).

אז להוריד ווליום של סיקור כי זה פוגע במחלקה המסחרית – זאת בהחלט השחתה של העיתונות. לפחות זאת הראויה לשמה. אבל לפרסם בעמוד הראשון כותרת ענק “צאו להפגין!” – נו, גם זה לא מי יודע מה עיתונאות.