ברשימה קודמת שיבחתי בין השאר את בחירתה של אנג’לינה ג’ולי לתת פומבי להחלטתה לכרות כריתה מניעתית את שדיה (ובהמשך את שחלותיה). זאת בשל העלאת המודעות למחלות והעברת מסר חשוב לנשים אחרות בדבר אפשרויות הבחירה שיש לנשים נשאיות של BRCA1-2. אפילו השפעה אפשרית על פסיקת בית המשפט העליון בארה”ב נגד רישום פטנט על הגנים המדוברים איננה סברה מופרכת. ג’ולי ניצלה את יתרונותיה – הידוענות והיופי – כדי להרבות טוב בעולם. זה לא מעט. זה הרבה מאוד בעולמנו. אנשים תמיד יכולים לבחור לעשות שימוש רק למען עצמם ביופיים, בכספם, בפרסום שזכו לו. ג’ולי בחרה לוותר על פרטיותה ואולי אף לסכן את הקריירה שלה בפעולה שהיא סוג של אקטיביזם חברתי. לכן אין להקל ראש בבחירה כזאת, לא להמעיט בערכה וודאי לא לזלזל בה.
בחירתה של ג’ולי שוב אינה פרטית, מרצונה. אך זה אינו אומר שכל שימוש פומבי במידע הזה הוא נאות וראוי. משה ארנס בחר לעשות בו שימוש מאוד לא ראוי, במאמר שנועד להדגיש את ההבדל בין קבלת החלטה מבוססת סטטיסטיקה כפי שעשתה ג’ולי, לבין תחזיות דמוגרפיות שהסתברותן מפוקפקת לטעמו. ארנס, למעשה, משווה את שטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון בלשונו) לשדיה של ג’ולי.
את מאמרו מסיים ארנס במשפט “הם לא מדברים על כריתת שדיים. הם מדברים על כריתת הלב מארץ ישראל”. איפה לבו של ארנס מונח אנחנו יודעים. אבל עכשיו אנחנו יודעים גם שכריתת שדיים היא לא משהו רציני כל-כך בעיניו.
שהם סמיט ענתה לארנס כהלכה, אבל נפלה בעצמה באותה מלכודת. גם היא עשתה בסופו של מאמר שימוש במטאפורה הנלוזה הזאת, רק כדי לטעון לכיוון ההפוך, שיש לכרות את ה”עופרים”. סליחה, להיפרד משטחי הגדה המערבית:
ארנס יצר דימוי מעוות. הוא בא להתריע מפני עשות כמעשה אנג'לינה, ואני קוראת למדינאי ישראל לקחת ממנה דוגמה. זאת ועוד – החזה החדש שקנתה לעצמה אולי לא יהיה יפה כמו קודמו, אבל ישראל, בלי צמד העופרים הכבושים יהודה ושומרון, תהיה ללא ספק יפה ומוסרית יותר.
המחנה המתנגד לכיבוש (לא נקרא לו שמאל) יזדהה ביתר קלות עם מסקנתה של סמיט. אך השימוש נלוז באותה מידה.
איכשהו, קשה יותר לדמיין שעיתונאים או כותבי טורים יבחרו בניתוח לכריתת אשכים שעבר ידוען כלשהו כדי לדמות את אשכיו הכרותים לחלקי ארץ שיש להחזיר או לא, איש איש על פי דעתו. אבל כשמדובר בגופה של אשה, הכול מותר. החל מפרסומות המדמות את חלקי גופה לחלקי בשר לאכילה וכלה בפוליטיקה של השטחים. כי גופה של אשה אף פעם איננו שלה. הוא תמיד נחלת הכלל, ממתין לשימוש שנבחר לעשות בו.
קרוא וכתוב 