ילד משלָךְ: מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל מאת שרית מגן. כנרת זמורה-ביתן, 2017, 222 עמ'.
ספרה של שרית מגן הוא ספר חשוב ופוקח עיניים. מטריד במובן הטוב של המלה. אחד הקשיים הגדולים שעומדים בפני ניסיון להציג באופן מפוכח את תעשיית הפריון ולשאול עליה שאלות קשות, הוא ההסטה המיידית אל התחום האמוציונלי. כפי שאומר לה רופא כששאלה אותו למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי: "קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא יוולדו". מגן, שעברה על בשרה טיפולי הפריה, חסינה כביכול בפני האישום המוטח במי שמעיזים לבקר את התעשייה הזאת. אבל בצדק היא כותבת:
פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון. 
הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה. 
קרוא וכתוב 