חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות 2018, 638 עמ’.
הספר הזה נכנס מתחת לעור, אל מחזור הדם, רודף את קוראיו. כן, אפשר לומר שזהו רומן ש"יהלום בכם" כפי שנכתב מפי הניו-יורקר על כריכתו. והתחושה שגיבוריו נהפכים לחלק מחייה של הקוראת, מלווים אותה גם מחוץ לדפיו כאילו היו גם חבריה שלה, ודאי מעידה על עוצמתו.
ארבעה חברים שלמדו יחד בקולג' במסצ’יוסטס עוברים לניו-יורק. הספר מלווה אותם משנות העשרים שלהם אך מתמקד במהרה בג'וד, עורך-דין מצליח, תחילה במשרד התובע הכללי ולאחר מכן במשרד פרטי לדיני תאגידים. ג'וד הוא אדם מוכה טראומה איומה, ההולכת ונחשפת בין דפי הספר. לעולם לא נדע מה מסתתר מאחורי “החיים הקטנים” של מי שמסביבנו. התכנים קשים לעיתים מאוד, אבל קריאת הספר לא נהפכת לבלתי אפשרית בגללם, גם כי התאורים הישירים אינם רבים ביחס לאורכו, וגם משום שהיא מאוזנת בתאורים מלבבים ועשירים של החיים בניו-יורק ושל חסד החברות. לפעמים חשתי שיש בחלקים האלה אפילו סוג של מתיקות. כן עלתה בי לעיתים תחושה של הפרזה; גם בגודל ועוצמת ההתעללות שחווה ג'וד (לא כי היא בלתי-אפשרית במציאות, אף כי יש לקוות שנדירה, אלא מבחינת הבחירה הספרותית בה), אבל גם בקסם החברות ביניהם (ובין אנשים נוספים) ואפילו בגודל ההצלחה המקצועית שלהם: כל הארבעה – שחקן, אמן, אדריכל ועורך-דין – מצליחים מאוד ומרוויחים המון.
It's never too late to have a happy childhood, גורסת אמרה. אבל הספר משתיק גם את התקווה הזאת. לפעמים מאוחר מדי לא רק שתהיה לנו ילדות מאושרת, ולו בשחזור, אלא מאוחר מכדי שיהיו לנו חיים מאושרים אחריה. אפילו לא כאלה שאפשר לשאתם.
והוא בוכה ובוכה, בוכה על כל מה שהוא, על כל מה שהיה יכול להיות, על כל פגיעה ישנה, על כל אושר ישן, בוכה על הבושה ועל השמחה שבלהיות סוף-סוף ילד, עם כל הגחמות והחסרים והחששות של ילד, על זכות היתר להתנהג לא יפה ושיסלחו לך, על מותרות כמו עדינות, כמו עדנה, על זה שיגישו לך ארוחה ויגידו לך לאכול אותה, על היכולת – סוף-סוף, סוף-סוף – להאמין למילים מרגיעות של הורה, להאמין שהוא מיוחד בעיני מישהו למרות כל הטעויות והמשטמה שלו, בגלל כל הטעויות והמשטמה שלו.
כמו פעמים רבות, מצליחה דווקא יצירה ספרותית להעביר לנו טוב יותר אמיתות ותובנות שמחקרים עיוניים רבים מוקדשים לניסיון להבינה. כך נחשף בחיים קטנים האופן שבו אנשים שעברו התעללות או טראומה מתמשכת מכים את עצמם שוב ושוב, בוחרים בדפוסים המשעתקים את ההתעללות כדי "להוכיח" לעצמם עד כמה הם "רעים", לא שווים, עד כמה "הגיע" להם היחס המזוויע שקיבלו. כאילו זאת הדרך היחידה עבורם לתת הסבר למה שעברו, לצקת בו משמעות. ועל אף זאת ג'וד מצליח לעבור סוג של תמורה, משום שחייו מלאים גם ביחסים טובים עם בני אדם קרובים האוהבים אותו, גם אם הוא נשאר ברובו, כמעט לחלוטין, מסויג ולא גלוי בפניהם. ההצלחה הזאת לא מוסברת כראוי בספר וזוהי חולשה נוספת שלו. על אף שעברו רודף אותו כל חייו, הרגשתי שחסר לי בספר שלב שישפוך אור על המעבר אל חייו הבוגרים של ג'וד, שבהם הוא בכל זאת מצליח לבנות לא רק קריירה מזהירה אלא גם יחסים עם אחרים, פגוע ופצוע ככל שיהיה. אלא שהאהבה לא מנצחת. ג'וד מוכרע בסופו של דבר תחת כובד המשקל של אסונו.
כי אם זהו סיפור על חברות וטראומה, הרי ליבת הספר היא השאלה האם חסד האהבה יכול לה, לטראומה. והתשובה היא לא. גם היא לא יכולה לחולל פלאות. ינגיהארה לא מזמנת לגיבורה, אף שהוא נאהב מאוד, את חסד הגאולה. ואף כי יש תקופות טובות ואפילו רגעים מאושרים, גם לא נחמה. מבחינה זאת מנפץ הספר את האמונה הנאיבית, ככל הנראה, שניתן לגבור על טראומת ילדות קשה ככל שתהיה. ("הוא יודע עכשיו: אנשים לא משתנים. הוא לא יכול להשתנות"). ועם זאת, על אף שסופו של הספר קשה אף הוא, על אף הסבל הנורא שהוא מתאר, על אף התחושות המטלטלות שהוא מעורר, ועל אף שגיבורו, בסופו של דבר, הוא אדם מובס, והתבוסה הזאת מחלחלת אל אוהביו בסיומו שובר הלב של הספר, לא יוצאת ממנו הקוראת בתחושה של יאוש גמור. זהו ספר שגם מלא בעדינות.
והוא מתחיל לבכות: על הטוּב של כולם, שעליו הוא גומל בצורה עלובה כל כך, על הבדידות שלו, על ההוכחה שהחיים, למרות המאמצים להיפטר מהם, נמשכים למרות הכול.
Hanya Yanagihara, A Little Life.
קרוא וכתוב 