קרוא וכתוב

סופו של הספר הזה ידוע מראש. הוא חונק את הגרון. ועדיין הוא כל כך יפה, סיפורו של הקיץ המחריד הזה שבו תירצח כל האוכלוסייה היהודית של העיירה הליטאית השלווה והיפהפיה. אבני-לוי משרטט את הקיץ הזה במתיקות פיוטית של אגדה. זה לא היה סיפור ולא אגדה: בתום שלושת הימים האלה יירו כל יהודי העיירה וייקברו יחד בקבר אחים, בור ענק שנחפר מראש ומידותיו תוכננו בקפידה על-ידי הקצין הגרמני שנודד לצורך כך מעיירה לעיירה (דמותו נכתבה בהשראת קצין האס.אס קרל ייגר). תושבים אחרים, שהיהודים היו מוכרים להם היטב מקשרי שכנות ועסקים, התנדבו בהתלהבות לבצע את משימת הרצח, וצפו בה ראש העיר, מפקד המשטרה, השופט המחוזי, מורים ונכבדים אחרים.

הספר מתבסס על מאורעות אמיתיים שאירעו בעיר קיידיאני, שבה נרצחו כל היהודים ב-28 באוגוסט 1941, לאחר שנכלאו שלושה ימים באורוות סוסים, הורעבו ועונו, ואז הוצעדו אל בור גדול שנחפר בשדה ונורו לקול טרטור מנועי טרקטור שנועד לכסות על הצעקות. "שני יהודים בלבד ניצלו אותו יום משטעטל משגשג בן שלושת אלפים", כותב אבני-לוי באחרית הדבר לספרו. חלק מהדמויות ב'שלושה ימים בקיץ' הן פרי דמיונו; חלקן מבוססות על דמויות אמיתיות, שרצחו את שכניהם או צפו ברצח.
מאתיים אלף ילדים, נשים וגברים נורו והוטלו לבורות המוות בליטא לבדה. חלקם נקברו בעודם בחיים. אבני-לוי כיהן בין השאר כשגריר ישראל בליטא והמפגש עם בורות המוות הותיר אותו שבור לב, לדבריו. "הטקסט איננו שיעור בהיסטוריה ולא כתב אישום. הוא ניסיון לספר סיפור אנושי שקשה מאד לספר אותו", הוא כותב. משימה קשה, שאבני-לוי הצליח בה. הוא טווה סיפור יפהפה, ששורף את הלב. הקריאה בספר מצמיתה. "סליחה" היא המלה האחרונה בספר.

"למה זרים הורגים זרים? ולמה שכנים הורגים שכנים?" שואל ההיסטוריון טימותי סניידר בהקדמה לספרו 'אדמה שחורה: השואה כהיסטוריה וכאזהרה'. "אנחנו מקשרים בצדק את השואה לאידיאולוגיה הנאצית אבל שוכחים שרבים מהרוצחים לא היו נאצים ואפילו לא גרמנים". כשתאי הגזים החלו לפעול, מיליון יהודים באירופה כבר היו מתים. 'שלושה ימים בקיץ' הוא סיפורם של כמה אלפים מהם, שנורו לבורות המוות. חייהם, חלומותיהם, מעשיהם ותקוותיהם של אחדים מאותם אלפים נפרשים לפני הקוראת פרקים פרקים בטרם יגיע הפרק האחרון, ואיתו סופם של כל אלה.

גם הספר 'שכנים' של ההיסטוריון הפולני יאן טומש גרוס (תרגם מפולנית יז'י מיכאלוביץ') מגולל את סיפור השמדתה של קהילה יהודית בידי שכניהם בכפר אחד, ידוובנה שבפולין, ב-1941. שם הוציאו התושבים הפולנים 1,600 גברים נשים וילדים מבתיהם שבהם גרו זה דורות, הוליכו אותם ברחובות, התעללו בהם, היכו אותם באכזריות וריכזו אותם באסם תבואה גדול. הפולנים העלו את האסם באש והיהודים נשרפו חיים. רק שבעה ניצלו. "אף על פי שהפקודה ניתנה בידי הגרמנים, היו אלה החוליגנים הפולנים שקיבלו עליהם את המשימה. הם ביצעו אותה בדרכים המחרידות ביותר" מספר אחד העדים. "אנשים רבים מאוד השתתפו בפשע", כותב גרוס. "טבח יהודי ידוובנה נמשך כל היום בשטח שלא היה גדול ממגרש ספורט. האסם שבו נשרפו אחר הצהריים רוב הקורבנות היה במרחק זריקת אבן מן הכיכר שבמרכז העיירה. בית הקברות היהודי שבו נדקרו בסכינים, הוכו באלות ונסקלו למוות קורבנות רבים היה מעבר לכביש. וכך כל מי ששהו בעיירה באותו היום וחושי הראייה והריח והשמיעה שלהם היו תקינים השתתפו ברצח יהודי ידוובנה או היו עדים לו".

ספרו של גרוס (שחולל סערה בפולין) הוא כרוניקה היסטורית. המוטו שלו לקוח מדברי אברהם לינקולן: "חברים אזרחים, איננו יכולים לברוח מן ההיסטוריה". ספרו של אבני-לוי, שזכה בפרס ברנר ובפרס ספיר, הוא "ניסיון לספר סיפור אנושי שקשה מאד לספר אותו" כדבריו. אחרי קריאת שניהם אנחנו נשארים עם החידה הלא פתורה, בניסוחו של סניידר: "למה שכנים הורגים שכנים"?

בפתח 'שלושה ימים בקיץ' מצוטט שירה של אינדרה ואלאנטינייטה "מסתור" , בתרגום סיון בסקין:

אתמול הלכתי לשתות תה
אצל השכנה הקשישונת.
בחדר השינה שלה יש ארון.
בארון הזה יש ראי.
הפינה שלו השחירה וזזה
מלחות נשימותיו הכבדות של אדם
ששאף תקווה ונשף אימה.
הרי אף אחד לא יכול לדעת,
איך הסיפור האפל הזה ייגמר.